פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
4353/03
בפני:
כבוד השופט א' מצא
העורר:
עופר כהן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.4.03 בב"ש
9096/03 ובב"ש 90928/03 שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' גורפינקל
תאריך הישיבה: י"ט באייר
תשס"ג (21.5.03)
בשם העורר: עו"ד א'
גוטמן
בשם המשיבה: עו"ד א'
שוורץ ועו"ד ל' שלום
החלטה
העורר הואשם בבית-משפט השלום בקשירת קשר לביצוע פשע, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות והונאה בכרטיס חיוב. בית-משפט השלום הורה לעוצרו עד תום בירור משפטו ובית-המשפט המחוזי, שלפניו השיג העורר על צדקת מעצרו, דחה את עררו. מכאן הערר שלפניי.
מכתב-האישום, המשותף לעורר ולשני נאשמים נוספים, עולה כי העורר לקח חלק בביצוע תכנית עבריינית, שבמהלכה השתמש ביחד עם אחד הנאשמים האחרים בכרטיסי חיוב מזויפים למשיכת סכומי כסף במזומנים מן האוטומטים של בנקים. לא היתה מחלוקת על קיום ראיות לכאורה לטענות האישום, שעל-פיהן בעשרות מקרים, בתקופה קצרה בת יומיים, תוך שימוש בקטנועים ששכרו למטרה זו, משכו העורר וחברו סכומי כסף נכבדים מאוד בעזרת כרטיסים מזויפים שהגיעו לרשותם. העורר וחברו דילגו בעזרת הקטנועים מבנק לבנק ובכל בנק השתמשו בכרטיסי חיוב אחרים למשיכת הכספים.
טענתו העיקרית של הסניגור בערר שלפניי היא כי בנסיבות העניין ניתן היה להסתפק לגבי העורר בחלופת מעצר, ולא היתה הצדקה לעוצרו. הסניגור הצביע על כך שלעורר עבר נקי וכי עד למעצרו ניהל עסק עצמאי והעסיק עובדים. כן טען כי העורר לא נמנה עם יוזמי התכנית העבריינית, או זיפני הכרטיסים, אלא שימש אך שליחם של ראשי הרשת, מבלי שהוא עצמו ידע בשירותם של מי הוא מופעל. ערכאות קמא ייחסו משקל לעובדה שהעורר בחר לשתוק בחקירתו, לא מסר כל גרסה וסירב להשיב על שאלות החוקרים. בהלינו על קביעה זו טען הסניגור כי מבחירת העורר להחריש בחקירה, אין להסיק כל מסקנות לרעתו, שכן הבחירה בשתיקה היא מזכויותיו של חשוד בחקירה. הסניגור גם ציין שנאשמים אחרים באותה פרשה - בכללם נאשם שהואשם ביחד עם העורר וחברו - שוחררו בערובה, ומכאן שבהחזקת העורר במעצר יש משום הפרת השוויון שבין נאשמים באותה פרשה.
לאחר עיון בכל החומר שלפניי הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת הערכאות הקודמות, שמכוחן נעצר העורר עד תום בירור משפטו. בצדק נקבע כי אף אם העורר לא נמנה עם חוג העבריינים הראשיים, אלא עם החוג הרחב של שלוחיהם ועושי דברם, חלקו בעבירות היה גדול מחלקו של הנאשם שהואשם ביחד עימו ואשר שוחרר בערובה. כן מקובלת עלי קביעתן, כי בנסיבות העניין, שתיקתו של העורר בחקירה פועלת לרעתו; לאו דווקא מחשש שאם ישוחרר עלול הוא לחזור ולבצע מעשים דומים - חשש שעליו אכן ניתן היה להתגבר בדרך חלופית - אלא מחשש ממשי שהעורר יפעל לשיבוש מהלכי המשפט. המדובר, כפי שיכולתי להיווכח, בתכנית עבריינית יוצאת דופן בתחכומה ובחומרתה. העורר, אשר לקח חלק בביצועה של תכנית זו, ומשנעצר לחקירה מילא את פיו מים, אכן עלול לנצל את חירותו להשפעה על עדים ולשיבוש מערכת הראיות.
הערר נדחה.
ניתנה היום, א' בסיוון תשס"ג
(1.6.03).
ש
ו פ ט