בש"פ 4368/13 יצחק זרבי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על פי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (מ"ת 45887-03-12, כבוד השופט צ' גורפינקל ) מיום 21.5.2013, במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטתו מיום 21.5.2013 והנוגעת לתנאי מעצר הבית שלו. יחד עם זאת, אישר בית המשפט בהחלטה הנ"ל איפשר לעורר לצאת לליווי בנו לגן הילדים במשך שעתיים ביום, שעה בבוקר ושעה אחר הצהריים.

נגד העורר ושלושה נוספים (להלן: שלמה , מרדכי ו אופיר ובצירוף: הנאשמים ) הוגש כתב אישום בו יוחסו להם עבירת רצח, על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשר לפשע או עוון, על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין והחזקת נשק, על פי סעיף 144(א) לחוק העונשין. עובדות כתב האישום פורטו בהרחבה בבש"פ 5588/12 (כבוד השופט נ' הנדל ) מיום 24.9.2012 ולכן אעמוד על תמציתן בלבד. במועד לא ידוע טרם יום 5.10.2011 קשרו העורר ושלושת הנאשמים הנוספים בכתב האישום קשר יחד עם אחרים לרצוח את אבי דוד ז"ל (להלן: המנוח ). ביום 9.10.2011 הוזמן המנוח לפגישה עם מרדכי במסעדה כאשר אליה הגיעו גם שלמה ואופיר. בעוד אופיר ממתין ברכב יצאו שלמה ומרדכי לכיוון המסעדה. אותה שעה היו בזירה שניים מהקושרים האחרים כאשר ברשותם אקדח גנוב וכן העורר. אחד הקושרים התקרב לשולחן לידו ישב המנוח וירה בו חמש יריות שגרמו למותו. שלמה, מרדכי ואופיר נמלטו מהמקום תוך שעמדו בקשר עם העורר שנותר בזירה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר ושל הנאשמים האחרים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' קאפח ) קבע ביום 20.6.2012 כי יש לקבל את הבקשה. על החלטה זו הוגש ערר בפני בית משפט זה על ידי העורר ושלושת הנאשמים הנוספים. בהחלטתו, קבע השופט נ' הנדל כי יש לדחות את עררם של שלמה, מרדכי ואופיר. יחד עם זאת, השופט קיבל את הערר של העורר, וקבע כי יש להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת חלופת מעצר מתאימה, זאת, נוכח מסקנתו כי קשה לבסס מבחינה נסיבתית ולו לכאורה כי הוא ביצע בצוותא חדה את עבירת רצח המנוח. יחד עם זאת, בית המשפט ציין כי נראה שיש בסיס לקבוע לכאורה כי הוא סייע לעבירה.

משכך, בהחלטתו מיום 30.10.2012 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר למעצר בית בתנאים מגבילים כשעיקרם הינו:

א.

התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 100,000 ש"ח כל אחת.

ב.

הפקדה במזומן בסך 75,000 ש"ח.

ג.

ערבות שלושת המפקחים בסך 100,000 ש"ח.

ד.

פיקוח אלקטרוני תוך הרחבתו ככל שניתן כדי לאפשר העסקת העורר בעבודות בחצר בה יתגורר.

ה.

העורר רשאי לצאת לפגישות במשרד בא כוחו בהודעה מראש ובליווי.

ו.

צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון.

על החלטה זו הגיש המבקש ביום 21.4.2013 בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי ובה ביקש לאפשר לו לשהות בכל תחומי המושב, תוך צמצום מעצר הבית לשעות הלילה בלבד. טרם ההכרעה בבקשה הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר משלים בעניינו של העורר. מהתסקיר עלה כי שירות המבחן התרשם שלא פחתה רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר, והמליץ שלא לשנות את התנאים המגבילים הקיימים. יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן לשקול הקלה בתנאי המעצר באופן שיתאפשר לעורר בליווי מפקח ללוות את בנו לגן הילדים.

ביום 21.5.2013 קבע כבוד השופט צ' גורפינקל כי לא חל שינוי במצב המשפטי שנקבע בהחלטת השחרור וכי לאור מהות העבירות המיוחסות לעורר ולאור תסקיר המעצר המשלים לא ניתן להיעתר לבקשה. יחד עם זאת, בית המשפט נענה להמלצת שירות המבחן והורה לפתוח את האיזוק האלקטרוני למשך שעתיים ביום, שעה בבוקר ושעה אחר הצהריים, במהלכן יוכל ללוות ולהחזיר את בנו מגן הילדים בליווי מפקח.

מכאן הערר שלפניי. במסגרתו, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משיחס משקל למהות העבירות המיוחסות לו, נוכח קביעותיו של השופט נ' הנדל בהחלטה מיום 24.9.2012 בדבר עוצמת הראיות. עוד טען הוא כי שגה בית המשפט משייחס משקל ניכר לתסקיר שירות המבחן אשר התבסס על יחס העורר לעבירות, וכי אי נטילת אחריות לעבירות בעת המעצר אינה יכולה לעמוד לרעתו על פי פסיקת בית משפט זה. עוד מדגיש הוא את הקשיים הכלכליים אליהם נקלע עקב מעצר הבית בו הוא נתון, ומבקש כי יותר לו לצאת לעבוד בתחומי המשק בו הוא מתגורר. לבסוף הוא מציין כי הסתיימה פרשת התביעה ועל כן אין חשש לשיבוש הליכי המשפט.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לגישתה, ההחלטה הינה סבירה ומאזנת בין כלל השיקולים השונים ואין לשנותה בעיקר נוכח קביעת שירות המבחן כי המסוכנות של העורר לא פחתה. המשיבה מציינת כי המשפט מצוי בשלב מתקדם.

לאחר העיון בערר על נספחיו ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי מצאתי כי דין הערר להידחות.

בבקשה לעיון חוזר התמקד הדיון בנסיבות חדשות שהתגלו במהלך שמיעת ההוכחות (בש"פ 7040/05 אבו עיסא נ' מדינת ישראל (2.8.2005)). לא מצאתי כי התגלו נסיבות חדשות אשר בגינן היה מקום לקבלת הבקשה ולפיכך, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, נדמה כי הנסיבות נשארו כשהיו, לפחות בכל הנוגע למסוכנותו של העורר. בית המשפט איזן נכונה בין כלל השיקולים הצריכים לעניין ואף הלך כברת דרך אל עבר העורר משאישר לו להסיר את האיזוק האלקטרוני למשך שעתיים ביום לצרוך ליווי בנו לגן ואיסופו.

סוף דבר, הערר נדחה.