בש"פ 7040/05 ג'אבר אבו עיסא נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 20586/05 מיום 25.5.05, אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטתו מיום 7.2.05 בב"ש 20006/05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש ביום 3.1.05 לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו בשני אישומים שונים, עבירות של נשיאת נשק, עבירה על סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה על סעיף 380 לחוק; איומים, עבירה על סעיף 192 לחוק; קשירת קשר לפשע, עבירה על סעיף 499(א)(1) וחטיפה לשם רצח, עבירה על סעיף 372 לחוק.

על-פי הנטען בכתב האישום, בחודש מאי 2003, הגיע העורר לביתה של הנערה, קרובת משפחה קטינה בת 16 (להלן: הנערה), כשהוא נושא עימו שלא כדין אקדח. העורר היכה את הנערה בידיו, בעט בה ברגליה ולאחר מכן היכה אותה בגבה עם האקדח והמקל. למעלה משנה לאחר מכן, בשעות הערב, קשר העורר יחד עם אחר לחטוף את הנערה כדי לרצחה. במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו, נסע העורר יחד עם האחר במכונית ועקב אחר הנערה שיצאה עם חברותיה מקניון הנגב. העורר עצר את המכונית ליד המתלוננת, ירד הימנה כשהוא אוחז במברג בידו, ניגש למנערה, הצמיד את הבורג לבטנה, אחז בה והעלה אותה למכונית. העורר והאחר נסעו ממקום האירוע במכונית, ומאז האירוע איש מקרובי המשפחה, מכריה, חבריה וידידה של הנערה לא ראה אותה או שמע ממנה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 7.2.05 הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האשמה המיוחסת לעורר ובשל כך קמה עילת מעצר. בית-המשפט בחן קיומה של חלופת מעצר, אך לא נמצאה כל חלופה שתתאים לו, לאור עברו הפלילי והעובדה כי לקח הרבה זמן לאתר את העורר אשר ובסופו של יום הסגיר את עצמו. עוד נקבע, כי העורר בעצמו הודה בפני צד ג' כי נמאס לו לברוח וכי הוא מוכן להסגיר את עצמו, דבר המלמד על כך שהוא ידע שמחפשים אחריו, אך בחר לברוח. הסגרה זו, נקבע, באה לאחר שהעורר נדרש לחקירה, כך שקיים חשש של ממש להימלטות מהדין. בנוסף נקבע, כי מאחר ומסוכנות של העורר לא הופרכה, לא יהיה בחלופת מעצר, נורמטיבית ככל שתהיה, כדי לנטרל מסוכנות זו במיוחד בהתחשב בעובדה, שהנערה לא נמצאה עד היום.

ביום 21.4.05 הגיש העורר לבית-המשפט המחוזי בקשה דחופה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 7.2.05. ביום 19.5.05 התקיים דיון בבקשה וביום 25.5.05 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה.

בהחלטתו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ההחלטה למעצרו של העורר התבססה בעיקר על זיהויו על-ידי אחת העדות במסדר זיהוי חי. עדות זו לא נסתרה בבית-המשפט והעדה היתה איתנה בדעתה שזיהתה את העורר. עוד נקבע, כי המשקל העיקרי הוא משקל זיהויו של העורר במסדר זיהוי חי, ובראיה זו לא חל כל כרסום.

מכאן הערר שבפני.

בטענותיה הן בכתב והן בפני, טענה באת-כוח העורר, כי בשלבי הדיון במעצר עד תום ההליכים לא התקיימה תשתית ראייתית המצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וכי עתה, משהושלמה החקירה ולאור עדויותיהן של שתי העדות המרכזיות, מן הדין להורות על שחרורו של העורר או לחילופין להורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו. לטענתה, התשתית הראייתית בתיק אינה מקימה סיכוי סביר להרשעת העורר לאור הראיות המכורסמות והחלשות שבתיק. לטענתה, חל כרסום משמעותי בראיות המשיבה הנסמכות על עדותה של אחת העדות שזיהתה באופן חלקי את העורר במסדר זיהוי תמונות משהעידה, כי אינה מזהה את העורר כאדם שחטף את הנערה. עוד לטענתה, יש ליתן משקל למחדלי החקירה בתיק, המכרסמים לגישתה בתשתית הראייתית. אשר לעדה השנייה, אשר זיהתה את העורר במסדר זיהוי חי, טענה באת-כוח העורר, כי העורר טען מפורשות, כבר במהלך מסדר הזיהוי החי, כי הינו מכיר את העדה כמי שקיימה עימו יחסי מין בעבר. לדידה, יש לשחרר את העורר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים בפיקוח צמוד של ערבים ראויים לרבות ערבויות נאותות. לשיטתה, העורר בן 34 שנים, נשוי ואב לילדים אומנם בעל עבר פלילי, אך לא בעבירות אלימות כאשר העבירה המשמעותית האחרונה שבהן הינה משנת 1993. עוד לטענתה, ראוי לבחון חלופת מעצר ראויה בעניינו של העורר מבלי לפגוע בחירותו, במיוחד לאור הסיכוי הסביר לזיכויו בסופו של הליך דבר שיגרום לו נזק בלתי הפיך אם יוותר במעצר.

מנגד, טען בא-כוח המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה. לטענתו, התנהגותו של העורר אשר נעלם לארבעה חודשים ולאחר מכן הסגיר את עצמו מפלילה אותו, כל זאת לאחר שהבין, כי מקום מחבואו נחשף. עוד לטענתו, יש רשימה ארוכה של עדים שטרם העידו ויש חשש להדחת עדים ולשיבוש הליכי משפט ובעיקר חשש שהעורר יברח.

לאחר שעיינתי בבקשה, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע חומר החקירה שהונח בפני נחה דעתי, כי דין הערר להידחות.

מקובלת עלי מסקנת בית-המשפט המחוזי מיום 7.2.05 ומיום 25.5.05. לדידי, צדק בית-משפט המחוזי בדחותו את הבקשה לעיון חוזר שהגיש העורר.

יש לציין, כי המדובר בערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו על מעצר עד תום ההליכים. בבקשה לעיון חוזר מתמקד הדיון בנסיבות חדשות שהתגלו בשאלת על כרסום שחל בחומר הראיות במהלך שמיעת ההוכחות בלבד, אך לא לדיון מחדש כראיות לכאורה ובעילת המעצר. טענות ממין זה אין להן מקום במסגרת בקשה לעיון חוזר.

עיקר טענותיה של באת-כוח העורר הינן כנגד מהימנותה של העדה שזיהתה את העורר במסדר זיהוי חי ואשר לטענתה יש לה אינטרס להפליל את העורר וכן על הסתירות שבין עדותיהן של שתי העדות המרכזיות.

צדק בית-המשפט המחוזי עת קבע, כי ענייננו במעצר עד תום ההליכים, ובשלב הזה של הדיון, המבחן הקובע הוא קיומן של ראיות לכאורה ולא מהימנות העדים או הסתירות שבין העדויות, היינו קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. על אף שישנן סתירות בין העדויות או שאחת העדויות נחלשה עד למדי, עדיין העדות האחרת עומדת איתנה, ודי בה כדי לבסס מעצר עד תום ההליכים. העורר לא הצביע על כרסום בעדות זו, אלא תקף אותה בהיותה בלתי מהימנה, אך אין די בזה כדי לקבוע, כי חל כרסום בתשתית הראייתית.

יתרה מזו, מסוכנותו של העורר בעינה עומדת. החשש להימלטות מאימת הדין והתחמקות מהליכי שפיטה לא נמוג. על-כן, ועל רקע הסתתרותו במשך ארבעת החודשים בהן נדרש לחקירה, אני בדעה, כי אין מקום לבחון חלופת מעצר קשוחה ככל שתהיה, ומקומו של העורר בבית-האסורים לעת הזו.

סוף דבר, הערר נדחה.