בש"פ 4424/12 מור זהר נ. מדינת ישראל

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד) מיום 7.5.2012 במ"ת 6747-04-12, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

נגד העורר, יליד 1990, וארבעה אחרים הוגש ביום 3.3.2012 כתב אישום המייחס לעורר, בין היתר, עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); סחיטה בכוח, לפי סעיף 427 ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק; הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק; השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק.

2.

על פי המתואר באישום הראשון, בבר מיארה והנאשמים 2-1 בכתב האישום (להלן ובהתאמה: מיארה , נעים ו חזות ) קשרו קשר לסחוט בכוח ובאיומים בעלים של תחנת מוניות בעיר אשדוד, שהוא בעל עבר פלילי בעבירות מרמה בינלאומיות, על מנת שיבצע עבורם עבירות פליליות (להלן: המתלונן ). על פי התכנון, המתלונן יותקף ויאוים ואז יגיע למפגש עם נעים, מיארה ואחרים, אשר יציעו למתלונן את עזרתם ויגרמו לתוקף להתנצל בפניו. העורר, ביחד עם חזות יצרו קשר עם אדם שלישי, שזהותו לא ידועה, על מנת שיסייע להם בתקיפתו של המתלונן. ביום 3.7.2011 הגיעו השלושה אל תחנת המוניות של המתלונן, חזות הזדהה בפני המתלונן כאחד בשם "רוני ביטון מלוד" במטרה להפחיד את המתלונן, תקף את המתלונן במכת אגרוף והודיע לו כי החל מהיום הוא שותפו ברווחי תחנת המוניות ועליו למכור את הווילה בו הוא מתגורר. אף העורר תקף את המתלונן ושלף ממותניו חפץ הנחזה כסכין, אך המתלונן ברח מן המקום. בחלוף מספר ימים פנו מיארה ונעים אל המתלונן והודיעו לו כי תוקפיו יבואו לבקש ממנו סליחה, ובתמורה יהא עליו לבצע עבורם עבירות מרמה. המתלונן סירב להצעה.

על פי המתואר באישום השני, בהמשך למעשים הנטענים באישום הראשון, הגיעו העורר והנאשמים האחרים (מלבד נעים) ביום 11.7.2011 לתחנת המוניות, וביקשו לדעת היכן נמצא המתלונן. העורר עלה במדרגות המובילות למשרדי התחנה, שם מצא את אשתו של המתלונן (להלן: המתלוננת ), והוא יחד עם נאשמים נוספים דרשו ממנה באופן מאיים לדעת את מיקומו של המתלונן, כאשר חזות מציג עצמו שוב כרוני ביטון מלוד. בהמשך, הודיעו למתלוננת כי הם יחזרו למקום, והעורר איים על המתלוננת כי "הוא יראה למתלונן מי הוא רוני ביטון" ועמד לצאת מתחנת המוניות. תוך כדי שהנאשמים פנו לעבר היציאה מהתחנה, המתלוננת ירדה עימם וצילמה אותם במכשיר האייפון, הנאשמים פנו לעברה וחזות חטף ממנה את המכשיר. באותה העת הגיע המתלונן אל התחנה והכניס את אשתו לאחת המוניות על מנת למלט אותה מהמקום. חזות הרים את חולצתו וחשף חפץ הנחזה כאקדח תוך שהוא פונה למתלונן ומאיים על חייו. בהמשך, הנאשמים נכנסו אל רכביהם והמתלונן ביקש מנהג המונית לנסות ולהתחקות אחריהם, אז פנה העורר לעבר המונית תוך שהוא מנסה לחבוט בחלון הסמוך למקום מושבה של המתלוננת. בהמשך נצפו הנאשמים בחניון באשדוד, וחזות נראה זורק את מכשיר האייפון ממקום גבוה, מה שגרם לריסוקו של המכשיר.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. הדיון בעניינם של הנאשמים בכתב האישום פוצל, והבקשה בעניינו של העורר נדונה ביחד עם עניינו של חזות.

בהיעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה – למעט החזקת סכין על ידי העורר – ונוכח קיומה של עילת מעצר בגין מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי חקירה, הורה בית המשפט

על מעצר העורר וחזות עד לתום ההליכים. בהחלטתו עמד בית המשפט על התכנון מראש, העובדה כי המעשים נעשו בחבורה, על כך שהאיומים הופנו גם כלפי אשתו של המתלונן, התחכום במעשים וסממנים לקיומו של פשע מאורגן. כן נדחתה טענת הסניגורים להיעדר מסוכנות בשל הזמן שחלף מאז קרות המעשים ועד הגשת כתב האישום, תקופה של למעלה מחצי שנה בה הנאשמים לא שהו מאחורי סורג ובריח. בית המשפט עמד על הסיבות שהביאו לעיכוב בהגשת כתב האישום, הנוגעות להסתעפות החקירה, וקבע כי החשש לשיבוש החקירה וסכנה למתלוננים מתעורר

לאחר הגשת כתב האישום. זאת, על אף עברם הכמעט נקי של העורר ושל חזות.

4.

בתסקיר המעצר בעניינו של העורר, נאמר כי חרף גילו הצעיר ולמרות שזה לו

מעצרו הראשון, מסוכנותו גבוהה בשים לב למאפייני אישיותו ונטייתו להתחבר לגורמים עבריינים. עוד נאמר בתסקיר, כי המתלוננת חיה בפחד וחרדה, המשפחה נאלצה למכור את תחנת המוניות ולשכור חברת שמירה פרטית למשך 24 שעות, וכי מעצרם של הנאשמים בפרשה מקנה להם ביטחון. שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר ונדחתה החלופה שהוצעה בבית הוריו של העורר בפיקוח אימו ואשתו. בית המשפט

התרשם כי למרות שהמפקחים המוצעים הם "אנשים טובים, כנים וחיוביים" הרי שאין ביכולתן של האם ואשתו של העורר להשגיח עליו משך תקופה ארוכה, מה עוד שהחלופה המוצעת היא בקרית מלאכי, לא הרחק מהעיר אשדוד, מקום מגוריו של המתלונן.

5.

להשלמת התמונה אציין כי לגבי נאשמים 5-4 בכתב האישום, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגדם וקיימת עילת מעצר, אך נקבע כי מידת מעורבותם בפרשה ועברם הפלילי אינו שולל חלופת מעצר. ביחס לנאשם 5 לא הוצעה חלופה, ו בית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים. שירות המבחן לא בא בהמלצה לגבי נאשם 4 אך בית המשפט הורה על קיום דיון על מנת להתרשם מן הערבים המוצעים.

עוד אציין כי הנאשם חזות הגיש ערר על החלטתו של בית המשפט לעצרו עד תום ההליכים, אך משך את הערר בהמלצת בית המשפט.

6.

על חחלטת בית משפט קמא שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר נסב הערר דכאן. לטענת העורר, חלקו בפרשה קטן ושולי; הוא שוחרר מספר ימים לאחר מעצרו לביתו ללא תנאים מגבילים, ובמהלך כשבעה חודשים חזר לשגרת יומו, התחתן והחל לעבוד בעבודה חדשה; נטען כי ההמלצות בתסקיר המעצר הושתתו בעיקר על דברי המתלוננת שהביעה את פחדיה בשל אירועי אלימות ואיומים שחוו היא ובעלה-המתלונן ואשר כללו זריקת רימון לביתם, מעשה שלעורר אין כל קשר אליו. עוד נטען כי בית המשפט הפלה בינו לבין נאשמים 5-4; וכי גילו הצעיר, היעדר עבר פלילי משמעותי וחזרה לחיים נורמטיבים ראויים להישקל ביחס לשחרורו מן המעצר.

7.

אקדים ואומר כי סחיטה באיומים, במיוחד כאשר היא כרוכה בשימוש באלימות, היא עבירה שמעצם טבעה ואופייה מעידה על מסוכנותו של הנאשם ומעלה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט, וברגיל, אינה מתאימה לחלופת מעצר (ראו החלטת השופט דנציגר בבש"פ 4247/12 אריק שושן נ' מדינת ישראל , בפסקה 14 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 4.6.2012)).

עם זאת, חזקה עלינו מצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, לפיה יש לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. במקרה דנן, אני סבור כי יש מקום לחזור ולבחון אפשרות לחלופת מעצר, אך שלא בקרבת מקום לאשדוד, כפי שהוצע על ידי העורר. אנמק את מסקנתי.

8.

האירועים המתוארים בכתב האישום אירעו במהלך חודש יולי 2011. בעקבות אותם אירועים, נעצר העורר, נחקר ושוחרר כעבור ימים אחדים ללא כל הגבלה, עד שנעצר בחלוף כשבעה חודשים סמוך להגשת כתב האישום. הסיבה לעיכוב בהגשת כתב האישום נבעה מכך שהגשת כתב האישום מייד לאחר מעצרו של העורר ושל הנאשמים האחרים, הייתה מחייבת לחשוף חומר חקירה שהיה לו נגיעה לתיק אחר, שנחקר במקביל, ואשר קשור לארגון פשיעה. העובדה שהעורר היה משוחרר משך כשבעה חודשים נבעה אפוא מאילוצים מבצעיים לגיטימיים שלא בהכרח יש ליתן להם משקל בבואנו להעריך מסוכנותו של נאשם (השוו החלטתי בבש"פ 254/12 ועקנין נ' מדינת ישראל , בפסקה 6 (לא פורסם, 25.1.2012)). עם זאת, וברוח ההלכה לפיה לא בנקל יורה בית המשפט

על החזרתו למעצר של נאשם שכבר שוחרר (ראו, לדוגמה, בש"פ 796/11 נאור מנחם נ' מדינת ישראל , בפסקאות 10-9 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 2.2.2011); בש"פ 288/11 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 6 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 18.1.2011)) לא ניתן להתעלם מכך, שלאחר המעצר הקצר של מספר ימים בחודש יולי 2011, העורר לא היה מעורב במעשים בעלי אופי פלילי, וביני לביני אף התחתן והחל לעבוד. זאת, למרות שהאזנות הסתר והמעקבים נמשכו מן הסתם עד לשלב בו החקירה הפכה גלויה, כך שיש להניח כי אם העורר היה מעורב במעשים נוספים כגון דא, הדבר היה מתגלה. בעובדה זו יש כדי להקהות את הטענה למסוכנותו של העורר, מה עוד שכיום העורר נתון במעצר מזה למעלה משלושה חודשים, כך שיש להניח כי הפנים עוד יותר את לקחו.

לכך יש להוסיף את גילו הצעיר של העורר (כאמור, יליד 1990) והעובדה שלעורר אין כמעט עבר פלילי (למעט התחייבות להימנע מעבירה של העלבת עובד ציבור בגינה נדון לקנס בסך 2,000 ₪).

לאור כל זאת, ובהתחשב בכך שהמשפט אף טרם התחיל ויש להניח כי יתארך, אני מורה על החזרת התיק ל בית המשפט המחוזי על מנת שיבחן חלופה אחרת שתוצע על ידי העורר, שאינה קרובה לעיר אשדוד.