בש"פ 4486/99 סביתאת עבדול רחמן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של השופט ד"ר ד' ביין, בב"ש 2146/99 בבית המשפט המחוזי בחיפה, שקיבל את הערר שהגישה המדינה על ההחלטה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 1.6.99 הוגש נגד העורר כתב אישום בת"פ 4889/99, בבית משפט השלום בחיפה. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), כניסה ושהייה שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-, וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כתב האישום כולל שבעה-עשר מקרים, החל מדצמבר 1998, שבהם סייע העורר לשני תושבי שטחים להיכנס, בטרנזיט שברשותו, מהשטחים לישראל, בה גנבו העורר ואחרים מכוניות, אשר הועברו אל השטחים על ידי האחרים, כאשר העורר מלווה אותם ברכבו.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה, בב"ש 2630/99, בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית משפט השלום, מפי השופטת י' אבירם, קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר. בהחלטה, מיום 9.6.99, התייחס בית המשפט לטענות הסניגור, שהעלה ספקות באשר למהימנות ותוקף הראיות. בית המשפט ציין, כי לצורך מעצר עד תום ההליכים די בראיות לכאורה. לדבריו, גם אם חלק מן האישומים המיוחסים לעורר אינם נקיים מספקות, הרי שדי בראיות הקיימות כדי להקים תשתית ראייתית מספקת לפחות לגבי חלק נכבד מן האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום. בית המשפט התייחס לדברי העורר בחקירתו במשטרה, להודעותיהם של מעורבים נוספים במשטרה ולהודאתו של אחד השותפים בבית משפט, המסבכת את העורר בחלק מן העבירות שמיוחסות לו בכתב האישום. באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי לעורר מיוחסת מסכת שיטתית של עבירות חמורות כנגד ביטחון הציבור. ריבוי העבירות מסוג זה, קבע בית המשפט, מבסס קיומה של עילת מעצר. בית המשפט הוסיף ובחן חלופת מעצר שהציע העורר בבית אביו, וקבע, כי חלופה זו אינה מקובלת עליו, שכן האב מתקשה להשגיח על העורר. אי לכך, הורה בית המשפט לעצור את העורר. בעקבות החלטה זו הגיש העורר בקשה לעיון חוזר, והציע שתי חלופות מעצר נוספות. בשל גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר, וביום 27.6.99 החליט לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. בהחלטתו ציין בית משפט השלום, כי התחשב, בין היתר, באיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לחיים בבטחון לבין האינטרס האישי לחירות וכבוד, בהתמשכותו הצפויה של הדיון בין השאר בשל בפגרת הקיץ, בגילו הצעיר של העורר ובעברו הנקי. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר. בהחלטתו בחן בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום, וקבע כי אין מקום לקיים את החלטתו השניה של בית משפט השלום. את מסקנתו מנמק בית המשפט בשני נימוקים כלהלן:

ראשית, יצוין, שספק בעיני אם בכלל היה מקום להיזקק לבקשה, שכן לפי סעיף 52 לחוק, עיון חוזר יכול להתקיים רק אם נתגלו עובדות חדשות, השתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה.

ספק רב הוא בעיני אם הצעה לחלופת מעצר שונה מזו שהוצעה בזמנו היא בגדר עובדות חדשות או נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר... (עמוד 8 להחלטה)

הנימוק השני, לגופו של עניין, הוא כי:

לדעתי, מוליכים שיקולי כב' השופטת קמא בהחלטתה הראשונה, למסקנה שבשים לב לאופי העבירות ולשיטת ביצוען חלופת מעצר אין די בה כדי לנטרל את המסוכנות של המשיב.

...

אין כל סיבה להניח שאם אביו של המשיב לא הצליח להשגיח עליו כדבעי, יוכל הגיס שהוא אדם מבוגר כבן 75 שנה, לעשות זאת טוב יותר.

...

אשר להתקרבות הפגרה או התארכות המשפט, אינני סבור שזהו נימוק מספיק לבחירה בחלופת מעצר, שכן הדבר יקנה כעין יתרון לכל מי שייעצר בתקופה שהיא סמוכה לפגרת ביהמ"ש וכן לכל מי שמעורב במסכת מורכבת של עבירות שמטבע הדברים כרוכה בהתמשכות המשפט. לפיכך, אני סבור שזהו לא שיקול שיכול להכריע את הכף לכיוון בחירה בחלופת מעצר. (שם)

על החלטתו זו של בית משפט קמא הגיש העורר את ערר שלפניי.

3.לפניי טען בא-כוח העורר, כי לגבי שישה אישומים אין לתביעה

תשתית ראייתית לכאורה. כמו כן, נטען כי החלטתו הראשונה של בית משפט השלום לעצור את העורר עד לתום ההליכים נבעה מהעדרה של חלופת מעצר מתאימה. בא-כוח העורר ציין את גילו הצעיר של העורר (עשרים ואחת שנים), עברו הנקי ואת ההתמשכות הצפויה במשפט עקב ריבוי עדי התביעה (עשרים ותשעה עדים). לשיטתו, צדק בית משפט השלום כשקבע כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר כדי להבטיח את ביטחון הציבור.

4.מנגד טען בא-כוח המדינה, כי על-פי הפסיקה, כאשר יש חשש לביטחון הציבור אין להסתפק בחלופת מעצר. בא-כוח המדינה הציג בפנינו מקרה דומה, בש"פ 4115/99 חטיב מוחמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בו הואשם צעיר, בעל משפחה וללא הרשעות קודמות, בעבירות של התפרצות, גניבה והיזק בנדון. בית המשפט, מפי חברי השופט י' טירקל, קבע, כי למרות נסיבותיו האישיות של העורר, אין לשחררו לחלופת מעצר נוכח ריבוי העבירות ותדירותן הגבוהה, החשש לביטחון הציבור והיותו היוזם של מעשי העבירה (שבוצעו בצוותא עם קטין). כן טען בא-כוח המדינה, כי קיימות ראיות לכאורה לגבי כל האישומים המיוחסים לעורר בכתב האישום וכי טענות הסניגור צריכות להיבחן על-ידי בית המשפט של דיון.

5.יצוין, כי אין להטיל ספק בכך שקיום חלופת מעצר הולמת הוא בגדר נסיבה חדשה, המצדיקה בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. לגופו של עניין, בשלב זה אין בית המשפט דן במהימנות הראיות לשם קביעת קיומה של תשתית ראייתית לכאורה. לאור נימוקיו של בית משפט השלום, אשר שקל את כל השיקולים הנוגעים לעניין חלופת מעצר, לא השתכנעתי, כי היה מקום לבטל את החלטתו השניה. בהחלטתו זו של בית משפט השלום, נבחנה התאמתה של חלופת מעצר על פי המבחנים שנקבעו בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. כאמור, לא מצאתי כי יש פגם בשיקולים ובמשקל שניתן להם.

אי לכך, הערר מתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת, והחלטתו של בית משפט השלום מוחזרת על כנה. העורר ישהה ב"מעצר בית" על פי התנאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום.