בש"פ 4529/09 מחמוד סויתאת נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.5.2009 בעמ"ת 1799-05-09 (כבוד השופטת ת' שרון-נתנאל ) אשר ביטל את החלטתו של בית משפט השלום בעכו מיום 4.5.2009 במ"ת 12437-03-09 (כבוד השופטת ש' פיינסוד-כהן ) אשר הורה על שחרורו של

העורר בתנאים מגבילים, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.

ביום 22.3.2009 הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום כנגד העורר המייחס לו, בשני אישומים שונים, עבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 + 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין ) ושמונה עבירות שונות של תקיפת קטין וחסר ישע תוך גרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין.

2.

על פי הנטען בכתב האישום העורר, תושב ג'נין, והמתלוננת, נשואים כ-14 שנים ולהם חמישה ילדים קטינים. במהלך נישואיהם התגוררו בני הזוג בג'נין ובשפרעם, לסירוגין, ומאז סוף חודש יוני 2008 הם מתגוררים בג'נין. במהלך חמש השנים האחרונות נהג העורר, בהזדמנויות רבות ותכופות, להכות את המתלוננת, לסטור לה, לבעוט בה ולהכות אותה באמצעות חפצים שונים עד אשר היתה מאבדת את הכרתה. ביום 5.3.2009 היכה העורר את המתלוננת באמצעות אגרופים בראש, בכתפיים, באף ובלחי וגירש אותה מג'נין. המתלוננת סבלה מכאבים רבים בראשה ובכתפה ובעקבות האירוע, חזרה להתגורר בישראל.

3.

על פי הנטען באישום הראשון, במהלך חודש אפריל 2008, במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק, שבו שני ילדיהם הקטינים של בני הזוג מבית הספר כשבידיהם גיליונות ציונים של סמסטר האביב. העורר, שלא היה מרוצה מהציונים שקיבלו השניים, הורה להם להיכנס לחדרם, שם הכה אותם באמצעות מקל וחגורה על גופם. לאחר שסיים להכותם, פנה העורר לעבר המתלוננת והאשים אותה בציונים הנמוכים של הקטינים, זרק עליה נעל, סטר לה ובעט בה בחוזקה, עד שנפלה לרצפה. העורר המשיך לבעוט בחוזקה במתלוננת בעודה שרועה על הרצפה, עד שאיבדה את הכרתה.

ילדתם הקטינה הנוספת של בני הזוג נחלצה לעזרת אימה ופנתה לשכניה לעזרה. העורר, שכעס על ילדתו על שקראה לעזרה, בעט בה ברגליה והיכה אותה עם מקל על רגליה. כתוצאה מכך, נחבלו רגליה של הקטינה והיא התקשתה ללכת. לאחר האירוע המתואר לעיל, יצא העורר מן הבית וביקש מאחד משני בניו הקטינים הנ"ל להתלוות אליו, אך האחרון סירב. בתגובה, דחף אותו העורר והטיח את ראשו בקיר וכתוצאה מכך נחבל הבן בראשו ובגבו.

4.

על פי האישום השני, במהלך שנת 2008, במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק, בביתם של בני הזוג בשפרעם, קיבל בנם הקטין ציון לא טוב במבחן בבית הספר והעורר, שלא היה מרוצה מן הציון, סטר לו שתי סטירות על לחיו. בחודש דצמבר 2007, בהיותו של אותו בן קטין תלמיד בכיתה ו' בבית ספר בשפרעם, קיבל לידיו גיליון ציונים בסיום הסמסטר הראשון ללימודים. העורר, שלא היה מרוצה מהציונים, סטר לבנו, בעט בו והורה לו להיכנס לחדרו, שם היכה אותו בחוזקה באמצעות חגורה. בהזדמנות אחרת, במועד אינו ידוע למשיבה במדויק, שיחקו שני בניו הקטינים של העורר בכדורגל מחוץ לביתם שבשפרעם ורבו ביניהם. משראה זאת העורר, קרא להם להיכנס לחדרם, שם הרביץ להם באמצעות חגורה ולאחר מכן סטר להם, בעט בהם ואיים עליהם כי אם יריבו ביניהם, הוא ירביץ להם חזק יותר. בהזדמנות נוספת, במועד אחר שאינו ידוע למשיבה במדויק, היכה העורר במקל את בנו הקטין על כפות רגליו, עד שהאחרון לא יכול היה לדרוך על רגליו, זאת מכיון שבנו הלך לבית דודו מבלי לבקש את רשותו של העורר. כתוצאה מן המכות האמורות, נגרמה לבנו הקטין של העורר נפיחות ברגליו.

הליכי המעצר

5.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 29.3.2009, קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום וכי קיימת עילת מסוכנות סטטוטורית למעצרו. בנוסף, קבע בית משפט השלום כי קיים חשש לשיבוש מהלכי חקירה, שכן העדים המרכזים בתיק הם בני משפחתו של העורר ושכניו. עם זאת, דחה בית משפט השלום את טענותיה של המשיב לפיהן אין מקום לבחון בנסיבות העניין חלופת מעצר ספציפית, בקובעו כי מסוכנותו של המשיב היא ספציפית כלפי אישתו וילדיו וכי אין במעשיו החמורים כדי לשלול לחלוטין את בחינתה של חלופת מעצר.

לפיכך, הורה בית משפט השלום על הזמנתו של תסקיר מעצר ולאחר שהתקבלו תסקיר מעצר ותסקיר משלים, הורה בהחלטתו מיום 4.5.2009 על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בתנאים מגבילים הכוללים, בין היתר, פיקוח בו זמנית של שני מפקחים.

6.

המשיבה, שלא השלימה עם ההחלטה האמורה, עררה עליה לבית המשפט המחוזי, אשר החליט להיעתר לערר והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין כי בדיון לפניו לא חלק בא כוח המשיב על קיומן של ראיות לכאורה והדיון התרכז בחלופת המעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי שגה בית משפט השלום בסברו כי ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בכלל ולחלופה שנבחרה, בפרט. בית המשפט המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות לעורר הינן חמורות ביותר וכי מסוכנותו הגבוהה של העורר עולה לא רק מחומרת המעשים, תדירותם והיקפם, אלא גם מן האמור בתסקיר המעצר מיום 16.4.2009, לפיו העורר נעדר תובנה ומודעות לחומרת מצבו וכן כי הסבירות להישנותם של מעשים דומים הינה גבוהה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי נוסף על המסוכנות מתווסף החשש מפני השפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט, אשר לא בא לידי ביטוי בהחלטתו השניה של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי לעורר אמנם אין עבר פלילי, ואולם במקרים של אלימות במשפחה, כאשר נשים נמנעות מלהתלונן על אלימות כלפיהן וכלפי ילדיהן הקטינים, הדבר אנו נדיר. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי גם בהתקנת איזוק אלקטרוני אין כדי לפתור את הבעיה ולאיין את מסוכנותו של העורר וכי גם אם העורר הוא אזרח מדינת ישראל, אין בכך כדי לאיין את החשש כי ימלט מאימת הדין. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, תוך שהוא מציין כי לא היה מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר המרוחקת 35 ק"מ

בלבד ממקום מגוריהם של אשתו וילדיו, דבר היוצר סיכון ממשי, קרוב ומיידי לשלומם.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

7.

לטענת העורר – באמצעות באת כוחו, עו"ד סופי פינצ'בסקי – שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בשיקול דעתו של בית משפט השלום וכאשר התעלם מן העובדה כי מעצרו של העורר נובע מתלונה אחרת

שהגישה המתלוננת ואשר בסופו של יום לא הוגש בגינה כתב אישום, עקב סתירות שנפלו בגרסותיה של המתלוננת.

לטענתו, הגם שקיימות ראיות לכאורה לכתב האישום שהוגש כנגדו, הרי שהתלונה הכוזבת והעדויות הסותרות מעלות כי מדובר בתשתית ראייתית בעייתית. כן טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא נתן משקל ראוי לשיהוי בהגשת התלונות, הנובעות ממעשים שבוצעו, לכאורה, בחודש דצמבר 2007 ובחודש אפריל 2008.

8.

אשר לאישום השני שהוגש כנגדו, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא התייחס להערותיו של בית משפט השלום לפיהן יקשה על התביעה להוכיח את האישום השני יותר מאשר את האישום הראשון. לטענתו של העורר, ממסמכי הערכת המהימנות שהתקבלו בעניינן של חלק מבנותיו הקטינות עולה כי קיים קושי לקבוע את מהימנותן כאשר לטענתו, גם עובדה זו מחלישה את עוצמתן של הראיות לכאורה. יצויין כי טענתו זו של העורר הועלתה בנוגע לאישום השני, הגם שהמעשים נשוא אישום

זה נעשו, לכאורה, כלפי שניים מבניו הקטינים בלבד. לטענת העורר, עוצמתן החלשה של הראיות לכאורה מצדיק את בחינתה של חלופת המעצר שהוצעה.

9.

אשר למסוכנותו הנטענת, טוען העורר כי הוא בן 43, נעדר עבר פלילי, כאשר גם אם קיימת מסוכנות בעניינו – הרי שהיא מופנית כלפי המתלוננים שהתגוררו עימו בביתו. לטענתו, התנאים המגבילים שהשית עליו בית משפט השלום, לרבות הפיקוח ההדוק, האיזוק האלקטרוני והערבויות, מאיינים מסוכנות זו.

10.

אשר לעילה של שיבוש מהלכי חקירה, טוען העורר כי כל העדים בתיק מסרו את עדותם, כך שלא בנקל יוכל לשבש את הליכי החקירה שהסתיימו זה מכבר. לטענתו, החשש האמור קיים גם מבית המעצר, שכן הוא רשאי לשוחח בטלפון הציבורי עם עדים אלו. בנוסף, אשר לעילה של הימלטות מפני הדין, טוען העורר כי הוא בעל תעודת זהות ישראלית ומעמד של תושב קבע המתגורר בישראל במשך 15 שנים ומשלם את דמי הביטוח הלאומי, ולפיכך אין חשש כי ימלט מאימת הדין.

11.

לאור כל האמור לעיל, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשהורה על מעצרו עד תום ההליכים בהתעלם מן הנימוקים המפורטים לעיל, מהעדר עבר פלילי ומעובדת היותו עצור למעלה מחודשיים טרם תחילת שמיעת ההוכחות בעניינו, כאשר ההליכים נגדו צפויים להימשך חודשים רבים, והוא מבקש להשתחרר למעצר בית מלא נוכח חולשת הראיות לכאורה בעניינו הגם שאינו חולק על קיומן.

טענות המשיבה

12.

לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ירין שגב – לא ניתן לחלוק על קיומן של ראיות לכאורה לגבי האישום הראשון, כפי שאף קבע בית המשפט השלום בהחלטתו. לטענתה, הקושי בהוכחת האישום השני שאליו התייחס בית המשפט השלום אינו נובע מחוסר בראיות או מחולשתן של הראיות, אלא מקושי בהוכחתו של הדין הזר החל בג'נין.

13.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי ישנה קביעה חד משמעית של חוקר הילדים באשר למהימנות עדותו של הקטין כ.ס ואשר די בה לתמוך בגרסתה של המתלוננת ובאופן משולב להקים תשתית ראיות לכאורה שהיא מספקת. באשר לשני הקטינים האחרים הנזכרים בכתב האישום, טוענת המשיבה כי אכן חוקרי הילדים נמנעו מלקבוע ממצאי מהימנות בשל גילם הצעיר. ואולם, חוקרי הילדים קבעו באופן מפורש כי שוכנעו שהקטינים היו חשופים לאלימות מצד העורר ואף היו עדים לאלימות בה נקט העורר כלפי המתלוננת וכנגד אחיהם האחרים, שיש בהן לתמוך ולחזק את יתר הראיות העומדות לחובתו של העורר. לפיכך, טוענת המשיבה כי קיימת בעניינו של העורר תשתית מבוססת של ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגדו.

14.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי מסוכנותו של העורר היא גבוהה וכי החלופה שהוצעה על ידי העורר לא תוכל לאיין מסוכנות זו. לטענתה, שירות המבחן קבע שהעורר אינו מודע למצבו ומשליך את האשמה על הסובבים אותו וכן כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה להישנות מעשים דומים בעתיד. לכן, טוענת המשיבה, כי גם אם שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, הרי שהמלצה זו בעייתית, נוכח מסקנתו כי נשקפת מהעורר מסוכנות גבוהה כאמור. עוד טוענת המשיבה כי המתלוננת הביעה את חששה לחייה בפני הפרקליטה מטעם המאשימה במידה שהעורר ישוחרר ממעצר. בנוסף לכך טוענת המשיבה כי נוכח מסוכנותו של העורר לא ניתן לתת בו את האמון הדרוש לשחרורו לחלופת מעצר שכן גם מפקחים טובים אינם מספיקים על מנת לאיין מסוכנות שבלהט הרגע עשויה לפרוץ ולהביא לתוצאות הרסניות. חשש זה גובר ביתר שאת נוכח העובדה כי מקום החלופה המוצעת הינו במרחק קצר יחסית, שלושים וחמישה קילומטרים בלבד מביתה של המתלוננת.

15.

לבסוף, טוענת המשיבה כי לעורר קיים מרכז חיים חלופי בג'נין, בה גם מתגוררים הוריו, ולכן קיים חשש ממשי שהעורר ימלט מפני אימת הדין, נוכח עונש המאסר לו הוא צפוי, במיוחד כאשר מקום חלופת המעצר המוצע הינו במרחק של כמה עשרות קילומטרים בודדים מג'נין. לטענתה, קיים גם חשש כי העורר ישבש מהלכי משפט, לאור העובדה כי מקום החלופה המוצעת אינו מרוחק דיו ממקום מגוריהם של העדים המרכזיים שמסרו גרסה לחובתו של העורר. כן טוענת המשיבה כי העובדה שהעורר נעצר זמן ממושך לאחר שביצע את העבירות המיוחסות לו אינה גורעת ממסוכנותו שכן מטבען של עבירות אלימות במשפחה שהן מתגלות לאחר תקופה ארוכה של שתיקת הקורבן ונוכח היסוסו מלהתלונן כנגד בן משפחתו. ואולם, לטענתה אין בשיהוי זה להקהות ממסוכנותו של העורר שכן אירוע האלימות האחרון היה "הקש ששבר את גב הגמל" והוא זה שהביא לחשיפת מסכת האלימות שנהג העורר במתלוננת, כאשר לאחר שהדברים נתגלו ונחקרו העורר נעצר מיידית.

16.

בתגובה לטענותיה של המשיבה, טען העורר כי שירות המבחן קבע באופן מפורש כי יש בידי המפקחים יכולת ממשית להציב לו גבולות ברורים, ולכן החלופה המוצעת על ידו הינה חלופת מעצר טובה, אשר די בה כדי לאיין את החששות הנובעים מעילות המעצר בעניינו. לבסוף, טוען העורר כי מכיוון שקיימת חולשה בראיות לכאורה, הנובעת מן הקושי לקבוע את מהימנותם של חלק מהקטינים, יש להסתפק בשחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

17.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ולאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, הן לעניין קיומן של ראיות לכאורה והן לעניין שחרורו של העורר לחלופת המעצר.

18.

אשר לתשתית הראייתית הקיימת בעניינו של העורר, הרי מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי במסגרת הדיון לפניו העורר כלל לא טען כנגד התקיימותן של ראיות לכאורה ויתכן כי היה די בכך כדי לדחות את טענותיו בעניין זה, מאחר שטענות אלה כלל לא נבחנו בבית המשפט המחוזי. ואולם, סבורני כי דין הטענה להידחות גם לגופה.

19.

מעיון בחומר החקירה עולה כי די בהודעותיהם של המתלוננת ושל ילדיו הקטינים של העורר כדי להקים את התשתית הראייתית הלכאורית הדרושה בשלב זה, לצורך מעצרו עד תום ההליכים, זאת על פי המבחנים שנקבעו לכך בפסיקתו של בית משפט זה [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)] התשתית הראייתית האמורה פורטה בהחלטתו של בית משפט השלום ואיני רואה צורך לחזור עליה בשלב זה. די לומר כי, ההודעות המופיעות בחומר החקירה מקימות תשתית זו. למעשה, טענתו היחידה של העורר הנוגעת לחומר הראיות הנוכחי היא כי קיים קושי לקבוע את מהימנותן של בנותיו הקטינות. ואולם, ממילא קיימות בחומר החקירה ראיות נוספות בדמות הודעותיהם של המתלוננת וילדיהם הנוספים של העורר והמתלוננת, אשר ביחס לאחרונות נקבע כי הן מהימנות.

כך למשל, נקבע ביחס לעדותה של הקטינה ס' ס':

"5.

ס' בעדותה מסרה שני אירועים בהם תיארה אלימות מצד אביה כלפי אימה וכלפי האחים [...] הכוללת אלימות עם מקל, קשירה בחבל, סטירות ובעיטות.

6.

אני מתרשמת שהיא היתה חשופה לאירועים אלימים במשפחה [...]"

[סיכום חקירה והערכת מהימנות של הקטינה ס' ס' שנערך על ידי חוקר הילדים ערין מאבלי מיום 10.3.09]

בדומה, נקבע ביחס לעדותו של הקטין ו' ס':

"אני מתרשם שדבריו אמיתיים. אך בשל שיתוף פעולה מועט ומוטיבציה ירודה להרחיב אין ביכולתי לבחון את הקריטריונים המקובלים בקביעת מהימנות במידע שמסר שכן הוא מועט חלקי ואינו רציף. אין משמעו כי איני מאמין לדברים שמסר, שכן חלקים מהם נשמעים אוטנטיים. אך עדיין חסרים."

[סיכום חקירה והערכת מהימנות של הקטין ו' ס' שנערך על ידי חוקר הילדים עימאד האשול מיום 10.3.09]

וכן נקבע ביחס לעדותו של הקטין כ' ס':

"אני מתרשם כי עדותו מהימנה, הגיונית עקבית דיבורו אינו מובנה, אין מגמתיות ולא כוונת העללה. התרשמתי כי לא השלים מידע שלא ידע. שילב אירועים בקונטקסט תיאר השתלשלות ואינטראקציות. מסר רגשות ומחשבות. תיאר דינמיקה של אלימות מתמשכת."

[סיכום חקירה והערכת מהימנות של הקטין כ' ס' שנערך על ידי החוקר ערין מאבלי מיום 10.3.09]

דברים אלו מדברים בעד עצמם ולפיכך איני מוצא מקום לקבל את טענתו של העורר בדבר היעדר המהימנות שיש לייחס לילדיו.

20.

אשר לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, סבורני כי בצדק התערב בית המשפט המחוזי בהחלטתו של בית משפט השלום בקובעו כי אין בחלופה המוצעת בעניינו של העורר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת החשש מהימלטות מן הדין ומשיבוש מהלכי משפט. הגם שלעורר אין עבר פלילי, הרי שהמסוכנות הנשקפת ממנו נלמדת מהמעשים החמורים המיוחסים לו ונסיבות ביצועם, כלפי רעייתו וילדיו הקטינים, כמו גם מתסקיר המעצר מיום 16.4.2009 שהוכן בעניינו, ממנו עולה כי גם שירות המבחן מעריך כי הסבירות להישנות מעשים דומים על ידי העורר – גבוהה היא. בנסיבות אלה, אין ליתן משקל רב לעובדה כי העורר נעדר עבר פלילי [ראו: בש"פ 5641/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.2008)]. כמו בית המשפט המחוזי, סבור גם אני כי חלופת המעצר שהוצעה בעניינו של העורר, המרוחקת כ- 35 קילומטרים בלבד ממקום מגוריהם של רעייתו – המתלוננת – וילדיו הקטינים, וכ- 46 ק"מ מהעיר ג'נין שבה הוא מתגורר, אין בה כדי לאיין את המסוכנות ואת החשש לשיבוש מהלכי משפט והימלטות מן הדין המתקיימים בעניינו של העורר. גם הערבויות המוצעות, שהן נמוכות למדי, אינן הופכות את החלופה לראויה והדברים אמורים גם ביחס לאיזוק האלקטרוני. סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בנסיבות אלה, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר זו ואיני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו.

21.

לא למותר לציין כי אין באמור לעיל כדי למנוע מן העורר לפנות לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר, היה ותוצע חלופת מעצר חדשה, הולמת וראויה בעניינו. בנוסף על פיקוח באמצעות ערבים טובים, חלופת מעצר כאמור צריך שתהיה רחוקה משמעותית הן מביתם של המתלוננת ושל הקטינים והן מג'נין, מרחק שיהיה בו כדי לאיין הן את המסוכנות הנשקפת מן העורר למתלוננת ולקטינים, הן את החשש כי ימלט לג'נין והן את החשש כי ינסה לשבש מהלכי משפט, ותנאים נוספים ככל שימצא בית משפט השלום לנכון.

22.

אשר על כן, הערר נדחה.