בש"פ 4533/99 מדינת ישראל נ. ניסים מסילתי

לפניי בקשה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, או עד למתן פסק דין במשפט התלוי ועומד נגדו, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

1.על פי המתואר באישום הראשון, קשר המשיב עם שני אחרים - ארז סוויסה (להלן: סוויסה) ודורון רוזיליו (להלן: רוזיליו) - לפרוץ לדירה במטרה לגנוב כסף. בהתאם לקשר שנרקם פרצו, ביום 16.9.98, המשיב וסוויסה לדירה בעוד רוזיליו ממתין להם ברחוב. להפתעתם גילו בדירה את דגנית שליט (להלן: "המתלוננת"). על פי הנטען, תקף המשיב את המתלוננת באיזמל וגרם לה לשבר וחתכים בגולגולת, לשברים בשתי ידיה ולחתך בגבה הימנית. על פי האישום השני, פרצו המשיב וסוויסה, בראשית חודש ספטמבר, לדירה שבעליה היה בחו"ל וגנבו סכום של כ15,000- ש"ח.

2.ב14.10.98- הוגש כתב אישום נגד המשיב. עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בב"ש 82018/98, בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. ביום 1.11.98 הורה בית המשפט המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 1.12.98 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, ב"ש 82415/98, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. בית המשפט דחה את הבקשה, ובית המשפט העליון, מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן אישר החלטה זו בערר שהגיש המשיב, בבש"פ 8091/98.

3.ביום 12.11.98 נערכה ישיבת ההקראה, בה כפר המשיב במיוחס לו. בישיבה נקבעו שלושה מועדים לחודש מרץ. בחודש פברואר הוחלף המותב. בעקבות החלפה זו בוטלו שלוש הישיבות ביוזמת בית-המשפט, ונקבעה ישיבת תזכורת לראשית חודש מרץ. בישיבת התזכורת נקבעו שני מועדים בחודשים אפריל ומאי. בישיבה הראשונה ביקשה באת כוחו של המשיב כי בשל נסיבות אישיות לא יתקיים דיון באותו היום, והישיבה בוטלה. באותה ישיבה נקבעו שני מועדים נוספים לסוף חודש יוני. בישיבה שלאחר מכן החלה שמיעת פרשת התביעה. עד היום נשמעו כל עדי התביעה למעט עדותם של שני שותפיו של המשיב, סוויסה ורוזיליו, זאת משום שעל התביעה להמתין לסיום משפטם של שני השותפים בטרם תוכל להעיד אותם במשפטו של המשיב, לאור הלכת קינזי (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 477). משפטם של השניים התעכב בשל משפט זוטא, שניהל רוזיליו, העומד להסתיים בימים אלה. בינתיים הודיע רוזיליו, במשפט אחר בו הורשע, כי הוא מתכוון לבקש את צירוף התיק המתנהל נגדו בגין אירועים אלו, לקראת גזירת דינו. עוד יצוין, כי בית המשפט קמא קבע שלושה מועדים לחודש ספטמבר.

4.לטענת המבקשת העבירות החמורות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען מלמדות על מסוכנותו של המשיב לציבור. לכך יש להוסיף את עברו של המשיב הכולל עבירות רכוש ואלימות (ללא הרשעות). בנסיבות אלה יש להורות, כך לפי התביעה, על הארכת מעצרו לתשעים ימים נוספים. עם זאת, גם המבקשת מודה, כי משפטם של השותפים רחוק מסיומו, ולכן היא צופה כי המשך משפטו של המשיב שלפניי עתיד להתמשך עוד זמן מה, וכי ישנם סיכויים סבירים כי יהיה צורך בהארכה שניה ואולי אף שלישית. סיכוי מסויים להחשת הדיון מוצאת המבקשת בהודעתו של רוזיליו לעניין רצונו לצרף את התיקים. אם כך יקרה, הרי שרוזיליו יודה באשמה המיוחסת לו בתיק זה והמשפט נגדו יסתיים במהרה.

5.מנגד, טען בא-כוחו של המשיב כי בשל התמשכות ההליכים הצפויה, אין לקבל את בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. לטענתו, התנהגותו של המשיב אינה מהווה סכנה לציבור והראיות לפיהן המשיב הוא זה אשר הכה את המתלוננת מוטלות בספק. בנסיבות אלה יש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. המשיב אף התחייב להציג בפני בית המשפט קמא חלופת מעצר נוספת לחלופת המעצר המוצעת בבית אימו של המשיב. המשיב הסתמך על החלטתה של חברתי השופטת ד' דורנר בבש"פ 4586/97 מדינת ישראל נ' אשרף ומערוף (טרם פורסם) בו נקבע, כי כאשר בשל הלכת קינזי מתעכב משפטו של נאשם העצור עד לתום ההליכים, אין להיעתר למדינה ולהשאיר את הנאשם במעצר בלתי מוגבל ואין להשתמש בסמכות ההארכה לצורך הארכה מעין זו.

6.אין ספק, כי הלכת קינזי הנזכרת, המחייבת, עקרונית, את התביעה לחכות לסיום משפטם של השותפים, לפני שאלה יכולים לשמש עדי תביעה במשפט נגד השותף הנוסף - הלכה זו עשויה להאריך באופן משמעותי את ההליכים נגד השותף הנוסף. בכך נוצר ניגוד בין ההקפדה על הלכה זו לבין שאיפתו של המחוקק לזרז את משפטו של נאשם, במיוחד כאשר הלה עצור עד תום ההליכים. חברתי השופטת ד' דורנר בבש"פ 4586/97 ראתה את האיזון הראוי בנסיבות אלה בהעדפת רעיון חירותו של נאשם בציינה:

שיקול [המסוכנות] עלול לאבד מכוחו בשל גורמים אחרים, ובמרכזם חלוף הזמן, שכן באיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירות לבין השיקולים המצדיקים את המעצר עד תום ההליכים פוחתת עוצמת השיקולים הללו ככל שתקופת המעצר מתארכת.

7.עם זאת, גם בדרך איזון זו, המעדיפה את חירותו של הנאשם, אין להתעלם לחלוטין מהסכנה לשלום הציבור. ואמנם, השופטת ד' דורנר ציינה בפרשה הנזכרת, כי בעניינה:

החשש לביטחון הציבור מתמקד בבני משפחתם של המשיבים, ואת שלומם של אלה ניתן להבטיח בדרכים אלטרנטיביות למעצר.

נמצא, כי לולא האפשרות הסבירה להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר הנאשמים לא היו משתחררים.

8.יצוין, כי מן הראוי להשתדל ולהימנע, עד כמה שאפשר, מיצירת מצב דברים שבו נאלצים להמתין זמן רב במשפטו של השותף הנוסף עד לסיום ההליכים נגד שותפיו העתידים להעיד נגדו. הדרך הטובה ביותר להשגת מטרה זו מצויה בזירוזם של משפטי השותפים. דומה, כי אחת הסיבות לעיכוב משפטם של השותפים במקרה שלפנינו נעוצה בכך שהשניים היו משוחררים בתנאים מגבילים. אני פונה אל כל הגורמים, לדאוג לכך, שבנסיבות בהם שותפים צריכים להעיד כנגד שותף אחר המצוי במעצר עד תום ההליכים, יראו את כל המשפטים כטעונים דחיפות מבלי להתחשב בעובדה כי השותפים-העדים משוחררים. נראה כי בנסיבות המקרה שלפנינו לו היו פועלים בדרך זו, היו מונעים את היווצרותה של התנגשות הערכים.

9.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהובא לפניי על רקע הדברים האמורים לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. למשיב מיוחס מעשה אלימות חמור והנסיבות של התרחשותו כמו גם עברו מלמדות על מסוכנותו של המשיב לציבור. יצוין, כי האישומים שבפנינו שונים מן האישום שעמד בפני חברתי השופטת ד' דורנר בבש"פ 4586/97 על אף חומרתו, בכך שבמקרה שלפנינו הסיכון הוא לציבור כולו ולא לחוג אנשים מצומצם. לכן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר של הרחקה ממקום מושב. אי לכך, הריני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים החל ביום 14.7.99 או עד למתן פסק דין בת.פ. 10344/98 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם.

8.יחד עם הארכת המעצר, הריני פונה לשופט בית משפט השלום בתל-אביב בפניו מתנהל משפטם של השותפים, שיעשה מאמצים לזרז את משפטם של השותפים ולקיימו על כמה שניתן ברציפות כדי למנוע את המשך העיכוב במשפטו של המשיב.