בש"פ 8091/98 ניסים מסילתי נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בשני אישומים של קשירת קשר לבצע פשע, חבלה בנסיבות מחמירות, התפרצות בנסיבות מחמירות והתפרצות לבניין מגורים.

המעשים המהווים את עבירת גרימת חבלה בנסיבות מחמירות הם התפרצות לדירה בה מתגוררת המתלוננת, תקיפת המתלוננת עם איזמל בכל חלקי גופה וגרימת חבלה חמורה בראשה ובגפיה שגרמה לשברים בגולגולת ובידיים, חתכים בגולגולת ובגב, עד כדי הזדקקות לניתוח, תפירה ואשפוז.

2.שאלת מעצרו של העורר נדונה פעמיים בבית המשפט המחוזי. בפעם הראשונה החליט בית המשפט ביום 1.11.98 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות המיוחסות לו. בית המשפט ניתח בהחלטה מפורטת ומנומקת את כל החומר המשטרתי שהיה בפניו והתייחס במיוחד להודעות שמסר חברו של העורר, דורון רוזיליו, שהיה במקום האירוע - לא בתוך הדירה - ועומד לדין בנפרד. כן התייחס הוא לדו"ח של מדובב שנפגש עם רוזיליו לאחר שהזהיר עצמו כי יש לנהוג זהירות בדבריו של רוזיליו שהואשם בעבירות פחותות ערך בבית משפט השלום ושמעמדו במשפטו של העורר עשוי להיות כמעמד עד מדינה אף שאין הוא כזה.

3.בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי הגרעין הקשה של הודעותיו של רוזיליו מצביע באופן ברור על אשמתו של העורר, ככל שהדבר נחוץ לצורך העמדת ראיות לכאורה בהליך של מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט ציין גם ראיות שיש בהן חיזוק לעדות רוזיליו.

לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים ועיון בחומר שהוגש, מוצאת אני כי אכן קיימת בחומר החקירה ראיות לכאורה כנגד העורר.

4.בהחלטתו הראשונה ציין השופט כי הוא ער לכך שלא הגיעו תוצאות בדיקת כתמי הדם שהיו על חולצתו של העורר ועל איזמל שבו הותקפה המתלוננת וכן לא היו עדיין תוצאות בדיקת סימני טביעת נעליים וטביעת אצבע, אלא שעל אף היעדר טביעות אלו מצא בית המשפט, כי יש תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים.

5.בינתיים בוצעו הבדיקות והנושא חזר לדיון בפני בית המשפט המחוזי. במסגרת בקשה לעיון חוזר, בו ניתנה החלטה ביום 16.12.98 והוחלט שלא לשנות מן ההחלטה הראשונה.

מסתבר, כי תוצאות בדיקת הדם הצביעו על כך שהדם על חולצתו של העורר היה דמה של המתלוננת.

אשר לנעלים שנבדקו לאחר כשבועיים מאז האירוע לא נמצאו עליהן סימנים כלשהם הקשורים באירוע. טביעת האצבע שעל אדן החלון עליה היה דם שנוקה לצורך ביצוע הבדיקה, לא היתה טביעת אצבעו של מי מהמעורבים האחרים.

6.הסניגורית המלומדת בקשה ללמוד מן הממצאים של הבדיקות, כי מערכת הראיות הלכאורית נגד העורר, הוחלשה עקב היעד הממצאים נגדו. אינני סבורה שכך הוא. אמנם, השופט קמא קבע בהחלטתו הראשונה כי לאחר המצאת תוצאת הבדיקות ניתן יהיה לחזור אליו וכך נעשה, אולם, כל שניתן לומר על תוצאות הבדיקות הקשורות בטביעות הנעלים או האצבע הוא שאין בהן כדי לחזק את הראיות אולם אין בהן כדי להחלישם.

העובדה שהיה דם מעל טביעת האצבע, איננה מלמדת שאדם אחר, הוא, שהטביע את אותה טביעה לאחר שתקף את המתלוננת. יכולה זו להיות טביעה ישנה שעליה ניתז דמה של המתלוננת ויכולה זו להיות טביעת אצבע של המתלוננת ועליה דמה, שנמצא במקומות שונים בדירה ועל חולצתו של העורר.

7.הימצאות דמה של המתלוננת על חולצתו של העורר, היא ראיה המחזקת עד מאוד את מעורבתו של העורר במעשה האכזרי והאלים שבוצעו במתלוננת באותה דירה.

האליבי שנתן העורר איננו אליבי של ממש והוא נראה לכאורה מופרך מיסודו.

8.נאמר לא אחת, כי על מנת לבחון קיומן של ראיות לכאורה, אין להתמקד במה שאין אלא במה שיש. השאלה איננה אם ניתן היה להשיג ראיות נוספות ואחרות, אלא אם הראיות הקיימות מצטרפות למסכת ראיות מספקת כדי להוות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לחשוד. כך הוא בענייננו.

9.אשר לחלופת מעצר אותה יש לשקול בכל מקרה, אין אני מוצאת שהמקרה הנדון מאפשר חלופה משום חומרת המעשים, המצביעים על מסוכנות רבה ביותר של מבצעם. שירות המבחן לא מצא להמליץ על חלופה כלשהי משלא הובאה כזו, בפניו. אלא שגם אילו היתה מוצעת חלופה, לא היה מקום להחליף את המעצר בחלופה, שכן, שום חלופה איננה יכולה במקרה הנדון, להשיג את תכלית המעצר.

הערר נדחה.