בש"פ 4550/99 מדינת ישראל נ. לרי גלדסון

בקשה להארכת מעצר רביעית מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, החל מיום 17.7.99.

1.לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הוגש כתב אישום כנגד המשיב, ביום 20.1.98, בגין רצח אשתו, טטיאנה גלדסון, בברלין, גרמניה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

2.על פי כתב האישום, נהג המשיב להכות את אשתו במהלך נישואיהם והמשיך להתאנות לה אף לאחר פרידתם, בשנת 1992. האשה התלוננה במשטרת גרמניה על מעשי המשיב והוגש כנגדו כתב אישום. האשה יועדה להיות עדת תביעה מרכזית בתיק. ביום 3.5.96 ביקש המשיב מחברו כי ישאיל לו מפתחות למשרד וכי יצור קשר עם האשה ויזמין אותה לראיון עבודה כביכול, על מנת שיתאפשר לו לפגוש אותה, לטענתו על מנת לפייסה. האשה אכן יצאה למפגש אולם עקבותיה לא נודעו. על פי כתב האישום רצח המשיב את האשה והסתיר את גופתה.

3.המשיב נמלט מגרמניה לסנט פטרסבורג, רוסיה, ומשם הובא לישראל על פי בחירתו - נוכח סירובו לחזור לגרמניה - וכאן הובא לדין. בית המשפט המחוזי החליט להאריך את מעצרו של המשיב ביום 12.2.98. המשיב הגיש ערר לבית משפט זה ועררו נדחה. השופטת ד' ביניש דחתה טענת ב"כ המשיב וקבעה, שנחה דעתה כי בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית מספקת.

4.ביום 18.10.98 האריך בית משפט זה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים. חברי השופט י' קדמי קבע כי אמנם היה שיהוי בלתי סביר בפתיחת המשפט, עקב יציאת שופטים לשבתון, אך היתה גם סיבה חיצונית לעיכוב המשפט, שכן בית המשפט קמא נזקק לתקופת הכנה לא מבוטלת להבטחת הופעת עדים מחו"ל וכי גם אם פחתה עוצמת הסיכון שהמשיב יימלט מאימת הדין, הרי בהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לו קיים עדיין סיכון שאין להתעלם ממנו.

5.ביום 17.1.99 האריך בית משפט זה את מעצרו של המשיב בשנית. חברי, השופט י' זמיר, קבע כי אמנם אין עוד חשש מהותי לשיבוש הליכי משפט, שכן פרשת התביעה הסתיימה, אולם עדיין יש חשש לשלום הציבור בשל מסוכנות המשיב וכן חשש כי יימלט מאימת הדין.

6.מעצרו של המשיב הוארך בשלישית ביום 19.4.99. חברי השופט י' זמיר קבע כי גם אם התמשכות המשפט נגרמה בשלב זה על ידי המבקשת, אין בכך להכריע את הכף, וזאת בעיקר בשל החשש מפני הימלטות מאימת הדין. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי לא נגרם למשיב עוול במעצרו שכן הוא אסיר בגין הרשעה בעבירה אחרת וממילא נשללה ממנו חירותו.

7.כאמור, דן אני בהארכה הרביעית של המעצר עד תום ההליכים. עם זאת, יש לציין כי בינתיים הסתיימו פרשות התביעה וההגנה ומצפים להכרעת הדין שנקבעה בבית המשפט המחוזי ליום 28.7.99. בפניי התנגדה באת-כוח המשיב לכל הארכה נוספת של תקופת המעצר. אין ספק, כי לא בנקל יאריך בית משפט זה את מעצרו של אדם פעם אחר פעם. אולם, מספר עובדות תומכות בהארכה נוספת. ראשית, המדובר בעבירת רצח; שנית, הליכי המשפט הסתיימו והכרעת הדין צפויה תוך זמן קצר; שלישית, כפי שצוין כבר על ידי חברי, השופט י' זמיר, רוב רובה של תקופת המעצר חפף לריצוי עונש מאסר. כתוצאה מכך, מידת השלילה של חירות המשיב בגין המעצר הייתה קטנה באופן יחסי.

8.אמנם, גם בעת שנאשם מצוי במאסר, לשם ריצוי עונש, יש משמעות להיותו, בנוסף לכך, גם במעצר עד תום ההליכים בשל עבירה אחרת. כי הרי למעמדו של אסיר יש יתרונות מסוימים בהשוואה למעמדו של עציר; לדוגמה, בעניין יציאה לחופשות. לכן, מן ההכרח לנהוג על פי הוראות הדין החלות על הארכת המעצר, גם אם העציר מצוי במאסר. בפי באת-כוח המשיב, הייתה טענה, כי הנימוק לשלילת "ניכוי השליש" היה הימצאותו של המשיב במעצר עד תום ההליכים. מאחר שלא הוצגה בפניי החלטתה של ועדת השחרורים, איני יכול להתייחס לטענה זו גופא. עם זאת, ברצוני להעיר, כי עצם הימצאותו של האסיר במעצר אינה צריכה להוות שיקול בשאלת "ניכוי השליש". שאלת הניכוי לחוד ושאלת המעצר עד תום ההליכים לחוד. התוצאה היא, כי יתכן מאד שהאסיר ישוחרר מן המאסר - על פי המבחנים החלים על סוגיה זו - למרות שמעצרו בשל אישום אחר יימשך. שאלת מעצרו, מצידה, תידון על פי המבחנים המיוחדים לסוגיה זו, הבוחנים, בין היתר, את האפשרות לקבוע חלופת מעצר.

9.בשל הסיבות שהובאו לעיל, אני נעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב, בתשעים ימים נוספים, החל ביום 17.7.99 או עד למתן פסק דין בת.פ.ח. 4008/98 לפי המוקדם.