בש"פ 4578/99 מדינת ישראל נ. רפאל שרייבר

לפניי בקשה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים החל ביום 24.7.99, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

1.ביום 23.10.98 הוגש כנגד המשיבים כתב אישום בת.פ.ח. 4128/98 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס למשיבים ביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי כתב האישום, ביום 5.9.98 התפתחה קטטה בין המנוח לבין המשיב 1, במהלכה דקר המנוח את המשיב 1 בגבו. לאחר מכן הגיעו למקום המשיבים 5-2 ושני אנשים נוספים, אשר התנפלו כולם על המנוח, דקרו אותו בסכינים, והכו אותו בידיהם, ברגליהם ובאמצעות אלה. המשיבים וחבריהם המשיכו לרדוף אחרי המנוח, לדקור אותו, להכותו להשליך עליו אבנים גם כשזה התמוטט פצוע והתחנן שיניחו לו. איבוד דם כתוצאה מפצעי הדקירה גרם למותו של המנוח. בכתב האישום מיוחס למשיב 1 אישום נוסף, בעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט. על פי הנטען, סמוך לאחר האירועים המתוארים איים המשיב 1 על ידידתו של המנוח, לבל תתלונן במשטרה. באישום שלישי בכתב האישום מיוחסת למשיבים 2 ו3- עבירה של קשירת קשר לבצוע פשע. על פי הנטען, קשרו השניים קשר, ביחד עם כמה אחרים, לרצוח את המשיב 1, מחשש, כי האחרון יפליל אותם במשטרה. יצוין, כי כנגד שותף נוסף בפרשה, אמיתי נחמיאס (להלן: נחמיאס), הוגש כתב אישום נפרד. נאשם זה הגיע להסדר טיעון עם התביעה ביום 17.6.99, הורשע על פי הודאתו בעבירת הריגה, ונידון לעשר שנות מאסר בפועל.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 10.12.98 החליט בית המשפט, מפי השופט ע' דוויק, להיעתר לבקשה ולהורות על מעצרם של המשיבים. בית המשפט קבע, בהתבסס על עדותו של עד המדינה איציק בלום שהשתתף באירוע הקטטה ועל עדותו של נחמיאס, הנאשם הנוסף בפרשה, כי יש ראיות לכאוריות הקושרות את כל המשיבים להמתתו של המנוח. בית המשפט קמא קבע, כי לצורך סוגיית המעצר, הוא אינו נדרש להכריע בשאלה האם לכל המשיבים ניתן לייחס עבירה של רצח, או שלגבי חלקם מדובר בעבירות שחומרתן פחותה. הוא ציין, כי אין שום אפשרות, בשלב זה, להכריע בשאלה מה תרם כל אחד מהמעורבים למותו של המנוח. לדעת בית המשפט, לא היה מקום במקרה זה לחלופת מעצר לגבי אף לא אחד מהמשיבים. מן הנסיבות האכזריות והבריונות בה בוצע, לכאורה, הרצח הסיק בית המשפט, כי מסוכנותם של המשיבים אינה ניתנת לבלימה אלא בדרך של מעצר בפועל, כאשר לכך מצטרף החשש לשיבוש הליכי משפט. ערר שהגיש המשיב 5 לבית משפט זה, על החלטת המעצר עד תום ההליכים, נדחה על-ידי חברי, השופט ח' אריאל (בש"פ 8177/98).

3.המשיב 5 הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בשל כרסום שחל, לטענתו, בחומר הראיות. בית המשפט בחן בעיון את עדותם של עד המדינה ושל עד התביעה ולא ראה מקום לשנות מן ההחלטה לעצור את המשיב 5 עד תום ההליכים.

4.מתברר, כי עד כה התקיימו שמונה ישיבות הוכחות בתיק, בחודשים אפריל, מאי ויוני 1999, במהלכן נשמעו 35 עדי תביעה. שמונה ישיבות נוספות קבועות לחודשים יולי - אוקטובר 1999, במהלכן אמורה להסתיים פרשת ההוכחות.

5.לפניי טענו באי-כוח המשיבים, כי אין לקבל את בקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים. זאת, משום שקבלת בקשה זו תהפוך את החריג הקבוע בחוק - המתיר את הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים - לכלל. באי-כוח המשיבים טענו, כי הדחייה של אחת הישיבות במשפט היתה מטעם התביעה, וכי הם מצדם עושים ככל יכולתם לקיים את המשפט כסדרו, כולל דיונים בימי שישי ובפגרה. כמו כן, לטענתם, המשפט לא יסתיים גם עד תום תקופת ההארכה הנוכחית. באי-כוח המשיבים הוסיפו וטענו, כי לאחר שהשותף הנוסף, שהיה הדומיננטי בפרשה, הורשע רק בהריגה, שוב לא ניתן להרשיע את המשיבים ברצח אלא רק בהריגה. בא-כוחו של המשיב 1 טען, כי עד היום העידו שלושה מארבעת עדי הראייה, שהם העדים המרכזיים בתיק. לטענתו, כל העדים קשרו את נאשם מספר אחד רק לקיומה של קטטה בין המנוח למשיב 1, שבמהלכה דקר המנוח את המשיב בגבו. לעניין האיומים על העדה, טען בא-כוח המשיב 1, כי העדה כבר העידה ולכן לא קיים יותר החשש לשיבוש הליכי המשפט. בא-כוח המשיבים 2 ו4- טען לכרסום בראיות התביעה. עוד טען, כי המשיבים 2 ו4- לא תקפו בסכינים או באלות. אשר למשיב 2, המדובר בחייל גולני, ללא עבר פלילי, שמפקדו מוכן לקבל עליו אחריות כי יישאר ביחידה. בא-כוח המשיב 3 טען, כי קיימת סתירה בין עדותו של עד המדינה לבין הודעתו של השותף הנוסף, שדינו נגזר זה לא מכבר. כן טען, כי עברו הפלילי של המשיב 3 אינו משמעותי. לעניין האישום בקשירת קשר, טען בא-כוח המשיב 3, כי המדובר היה בדיבורים בעלמא, ואכן, שלושה אחרים שהיו נוכחים באותה שיחה שוחררו. בא-כוחו של המשיב 5, חזר על הטיעונים שהעלה בבקשתו לעיון החוזר. לשיטתו, חומר הראיות כלפי המשיב 5 קטן ביותר. למשיב 5 אין עבר פלילי, והוא לא הכיר את המנוח. כל פעולותיו היו בהדיפתו את המנוח מעל המשיב 1 כאשר הראשון ניסה לדקור את המשיב 1. לאחר מכן ניסה לשכנע את השותף הנוסף, שהורשע, לעזוב את המקום.

6.מנגד טען בא-כוח המדינה, כי המשפט מתנהל כסדרו, וכי לדעתו במהלך הארכה זו צפויה פרשת ההוכחות להסתיים. בא-כוח המדינה חזר והדגיש את חומרת המעשים המיוחסים למשיבים, כולל קשירת הקשר על-ידי המשיבים 2 ו3- לרצוח את המשיב 1, את מסוכנותם ואת החשש משיבוש הליכי המשפט על-ידי המשיב 1. כן נטען, כי עיקר טענותיהם של באי-כוח המשיבים נוגעות למהימנות הראיות והמשקל שיש ליחס להן. טענות אלה אין מקומן במסגרת דיון להארכת מעצר, וניתן להעלותן, במסגרת בקשה לעיון חוזר. בא-כוח המדינה הוסיף ודחה את טענות הסניגורים לגופו של עניין בגורסו, כי לא חל כל כרסום בראיות, והעדויות השונות מתיישבות זו עם זו.

7.לאחר ששמעתי את בעלי הדין, ובחנתי את החומר שהוגש לעיוני, באתי למסקנה, כי יש להיעתר לבקשת המדינה. את עיקר התנגדותם ביססו באי-כוח המשיבים על העדר תשתית ראייתית. יצוין, כי די בכך שקיימת תשתית ראייתית, לכאורה , להרשעתם של המשיבים. יתר על כן, ככל שהדבר נוגע למשיב 5, בית המשפט המחוזי כבר בחן את טענות בא-כוחו, במסגרת עיון חוזר ודחה אותן לגופן. אין חולק, כי המעשים המיוחסים למשיבים הם מעשים חמורים ביותר בין אם הם נופלים במסגרת עבירת הרצח, כטענת המדינה, ובין אם הם נופלים במסגרת עבירת ההריגה, כטענת באי-כוח המשיבים. לא השתכנעתי, כי חל כרסום בתשתית הראייתית לכאורה. העבירות המיוחסות למשיבים מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, שלא הופרכה בנסיבות המקרה שלפנינו. מול מסוכנות זו, אין בהתמשכות המשפט - המתנהל בקצב סביר - כדי להטות את הכף לטובת שחרורם של המשיבים.

לפיכך, הבקשה מתקבלת. אני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים נוספים, החל מיום 24.7.99, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם.