בש"פ 4696/99 רוסלן חיימוב נ. מדינת ישראל

זהו גלגולו השני של תיק זה בפני.

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בו מיוחסת לו, יחד עם אחרים, עבירה של שוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, חלקו של העורר בשוד הזה היה אלים ביותר. השוד התבצע במעדניה. העורר היכה את בעל המעדניה בראשו בבקבוק. לאחר שהאיש היה המום מן המכה ונפל, התיישב עליו ודקר אותו מספר פעמים. הקורבן נפצע בצורה חמורה. העורר ושותפיו דרשו מהקורבן כסף.

בשעתו, הוגשה יחד עם כתב האישום גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים, וכב' השופטת סירוטה, שדנה בבקשה, החליטה לקבל תסקיר מעצר, ודחתה את הדיון למועד כלשהו. בבוא המועד, לא הגיע תסקיר המעצר ואז החליטה השופטת לוותר על התסקיר, וציוותה על מעצר עד תום ההליכים. העורר לא השלים עם ההחלטה וערר לבית משפט זה. דנתי אז בערר והגעתי למסקנה, שאם הדיון נדחה לשם קבלת התסקיר, מן הראוי היה לדון בעניין רק לאחר קבלתו. לא הבעתי דיעה לגבי עצם שאלת נחיצותו של התסקיר. ההנחה שלי היא, שאם שופט מבקש לקבל תסקיר, הוא כנראה סבור שיש מקום לכך. משום כך קיבלתי את הערר, והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת לדון בעניין שנית, לאחר קבלת התסקיר. קצין המבחן הגיש את התסקיר והפעם דן בעניין כב' השופט סלטון. כב' השופט סלטון, לאחר שעיין בתסקיר ושמע שוב את טענות בעלי הדין, החליט על מעצר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפני.

בא-כח העורר, עו"ד גורן, סבור שהשופט הנכבד בבית משפט קמא התייחס אל התסקיר כאילו לשם יציאה לידי חובה. לדעת הסניגור המלומד, השופט לא נתן לתסקיר את המשקל הראוי לו. בתסקיר קצין המבחן יש הצעה לשתי חלופות מעצר. האחת, מעצר בית בבית אימו, כאשר אימו וסבתו, בהיעדר האם מן הבית, תהיינה מפקחות על קיום המעצר. החלופה השניה שהוצעה היא מעצר בית אצל דודה של העורר. גם כאן הוצע שסבתא, המטפלת בילדים הקטנים של הדודה בהיעדרה של זו מן הבית, תחליף את הדודה גם בפיקוח על העורר.

ב"כ העורר מציין, שמדובר בבגיר, שהוא כמעט על סף הקטינות: הוא קצת יותר מבן שמונה עשרה.

ב"כ המדינה מתנגד לערר בגלל האלימות הקשה שכתב האישום מתאר. הוא גם מציין, שחרף העובדה שאין הרשעות קודמות, יש בכל זאת תיק תלוי ועומד בבית משפט השלום לנוער, שגם הוא מייחס לעורר עבירת רכוש שכרוכה עם עבירת אלימות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות לכאורה שהוגש לי, וגם בתסקיר קצין המבחן, הגעתי למסקנה, שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אינני יכול אלא לחזור על דברים שאמרה חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, בבש"פ 7575/98 (דינים-עליון כרך נח, 279). שם היה מדובר במספר נאשמים בעבירה דומה מאד לזו המיוחסת לעורר דנן, ואלו דבריה:

"העבירה המיוחסת להם חמורה ביותר, היא מסכנת את חייהם של קורבנות העבירה. הקלות הבלתי נסבלת בה נותנים אנשים דרור לתקוף ולשדוד אחרים תוך שימוש באלימות, משליטה תרבות סכין, אותה יש לעקור משורש. היא מסכנת את חיי הקורבנות ואת הרקמה העדינה של חברה מתוקנת. מי שמעורב במעשים מסוג זה, הוא מסוכן לציבור וראוי שייעצר עד תום ההליכים."

הערר נדחה.