בש"פ 4728/06 פיכרי זוהיר מנצור נ. מדינת ישראל

בפני עתירה לגילוי ראיות חסויות על פי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ).

1.העותר, אזרח ישראלי תושב הכפר ג'ת, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של סיוע לאויב במלחמה, סיוע לרצח, סיוע לנסיון לרצח, סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה והסעה שלא כדין. על פי המתואר בכתב האישום במועד כלשהו שאינו ידוע במדויק בשנת 2003 הכיר העותר את תושב האזור מוחמד קשוע (להלן: קשוע ) ומאז הסיע אותו וכן תושבים נוספים של האזור בתוך שטח ישראל תמורת תשלום, ביודעו כי הם שוהים בישראל שלא כדין. בשלהי חודש אוקטובר 2005 פנה פעיל בארגון הג'יהאד האיסלאמי לקשוע וביקש ממנו ליטול חלק בפיגוע חבלני המתוכנן בעיר חדרה, בדרך של הובלת המחבל משטחי האיזור למקום הפיגוע. קשוע פנה בעניין זה לעותר וביקש ממנו כי יסיעו לעיר חדרה בימים הקרובים והוא נעתר לכך. ביום 26.10.2005 נפגש קשוע בטול כרם עם מספר פעילים בג'יהאד האיסלמי לשם הובלת המחבל אל השוק בחדרה. קשוע והמחבל נסעו לג'ת במוניות, הסתתרו בבית נטוש ומשם התקשר קשוע לעותר וביקש הסעה לחדרה. בהגיעו למקום ומתוך שיחה שניהל עם קשוע, הבין העותר כי הוא מתבקש להסיע מחבל העומד לבצע פיגוע המוני וכי המטען מצוי בתיק הגב השחור שאותו נשא המחבל. למרות זאת, כך נטען, הסכים העותר להסיע את השניים לחדרה. עוד נטען, כי העותר דאג שהמחבל וקשוע לא יתפסו ובשל כך נסע בדרכים צדדיות, ואף הנחה את המחבל וקשוע לעשות חלק מן הדרך ברגל בעוד הוא בודק כי הדרך "נקיה" ממחסומים. העותר הוביל את קשוע ואת המחבל אל הכניסה האחורית של השוק בחדרה והנחה את המחבל כיצד להיכנס לתוכו ואילו את קשוע הסיע בחזרה לג'ת, משם התאפשר לו לשוב לשטחי האיזור. המחבל, שפוצץ את עצמו בתוך השוק בחדרה, גרם למותם של שישה אנשים ולפציעתם של עשרות.

2.ביום 16.2.2006 הוצאה לגבי חלק מחומר החקירה בעניינו של העותר תעודת חיסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות. תעודת החיסיון מתייחסת על פי האמור בה: (1) למקורות המידע של כוחות הביטחון וקהיליית המודיעין ולכל פרט שיש בו כדי לחושפם, לרבות תוכן המידע; (2) לשיטות ודרכי פעולה, נהלי עבודה, הנחיות עבודה ודיונים פנימיים, יכולות ואמצעים טכניים ודרכי איסוף מידע של כוחות הביטחון וקהיליית המודיעין, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה; (3) לתפקידים, למשימות ולכינויים של יחידות קהיליית המודיעין וכל פרט שיש בו כדי לחשפם, וכן לשמם ולכל פרט אחר שיש בו כדי לחשוף את זהותם של אנשי שירות הבטחון הכללי.

מן החומר החסוי הוכנו ביום 14.1.2006 ארבע פרפראזות גלויות של התבטאויות העותר שלא בפני אנשי מרות, והן נמסרו לעיונו.

3.בעתירה שבפני טוען העותר כי אין די בחומר החקירה הגלוי ובפראפרזות שהוצגו לו וכי החומר החסוי חיוני להגנתו ועל כן יש לחושפו בפניו. עוד טוען העותר כי היה מקום להפעיל בעניינו שיקול דעת זהיר וקפדני, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה, ולאפשר לו לקבל את החומר וכן לחקור בחקירה נגדית את מקור או מקורות המידע תוך נקיטת אמצעים שונים לצורך שמירת זהותם בסוד כגון: העדתם בתחפושת או מאחורי פרגוד.

המשיבה מצידה מתנגדת לגילוי החומר החסוי כולו או חלקו וטוענת כי גילוי כזה יפגע מאוד בבטחון המדינה ומאידך גיסא אין בו כדי להועיל להגנה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי למעט הפראפרזות שנמסרו לעותר החומר החסוי הוא חומר מפליל ועוד היא מצהירה כי בכוונתה למסור לעותר פראפראזה נוספת, שהוכנה ביום 31.7.2006, ולפיה "במהלך חקירתו התבטא [העותר], שלא בפני אנשי מרות, כי סירב למסור ט.א. משום שלא עשה דבר". לבסוף מתנגדת המשיבה לבקשת העותר לחקור את "המקור" ישירות, ולו מאחורי פרגוד או בתחפושת, והיא מציינת כי במהלך חקירה כאמור עשויה להיחשף זהותו וחשיפה כזו יש בה כדי לגרום נזק רב לכוחות הבטחון.

דיון

4.סעיף 44 לפקודת הראיות קובע חסיון המוטל על ראיות מטעמים של בטחון המדינה וזו לשונו:

אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.

הכלל שביסוד סעיף 44 הנ"ל, ככל שהוא נוגע לענייננו, הינו כי באיזון שבין בטחון המדינה ובין זכותו של נאשם להוכיח את חפותו, ידו של הנאשם על העליונה, וכבר נפסק בהקשר זה כי "שום נימוק בטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע" (ראו ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 729, 738 (1984)). על כן, מקום שבו שוכנע בית המשפט כי חסיון שהוטל על ראיות עלול לפגוע בעשיית משפט צדק עליו להעדיף את גילוי הראיה על חסיונה, אפילו הוטל החסיון מטעמים מוצדקים של בטחון המדינה (ראו: בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(4) 766, 770-771 (1993); בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 176, 179-180 (1997); בש"פ 4857/05 פחימה נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 479, פסקה 7 (2005)).

5.בחנתי את חומר הראיות החסוי במקרה שלפנינו, והגעתי לכלל מסקנה כי גילויו אכן עלול לפגוע פגיעה ממשית בבטחון המדינה. לעומת זאת לא מצאתי בחומר זה ראיה אשר אי גילויה עלול לפגוע בהגנתו של העותר ובעשיית הצדק בעניינו. העדות המרכזית בהליך זה היא עדותו של קשוע. עדות זו כפי שנגבתה על ידי שירות הבטחון הכללי והמשטרה, נמסרה במלואה לידי העותר. כמו כן, נמסרו לעותר הודעות אישתו ואביו וחומר חקירה נוסף. לאחר עיון בחומר החסוי נחה דעתי כי ככל שהיה בחומר זה כדי לסייע לעותר, נמסרו לו פראפרזות מתוכו ולא מצאתי כי החקירה הנגדית של ה"מקורות", אותה העמיד העותר במוקד הבקשה, נדרשת בנסיבות העניין לשם עשיית צדק. מנגד עלולה חקירה כזו גרום לחשיפת המקורות ולפגיעה ממשית בבטחון המדינה.

אשר על כן, העתירה נדחית.