בש"פ 4741/10 ארמונד אמזלג נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, אשר חילט 15,000 ₪ מתוך 25,000 ₪ שהעורר חתם כהתחייבות עצמית, ו-5,000 ₪ מתוך 10,000 ₪ שהפקיד העורר במזומן במסגרת שחרורו. עולה כי העורר הפר שוב ושוב את תנאי השחרור שהוטלו עליו.

הסנגור טען כי העורר הינו חולה לב, הנזקק לטיפול רפואי, ובשל כך נאלץ להפר את תנאי השחרור.

2.

טענה זו נדונה בצורה עניינית בערכאות קודמות. לצורך הכרעה בערר זה, די לומר שמהחומר עולה כי העורר גם יצא מביתו – למשל כדי להגיע לקופת חולים לקבל מרשם – אך נעדר מביתו כ-6 שעות. דוגמאות נוספות מלמדות כי העורר לכל הפחות "ניצל את הפתח", במובן זה שגם אם אניח לטובתו שיצא מביתו כדי לקבל טיפול רפואי, הוא לא נסע ישר לקופה וחזר מיידית ממנה, אלא משך את החבל תוך נטילת חירות לעצמו להסתובב חופשי מספר שעות בניגוד לתנאי השחרור.

בית משפט קמא הדגיש שעל העורר היה להגיש בקשות מסודרות. נראה שגישה זו נכונה, אלא אם מדובר במצב חירום. הייתי מציע אף כי במצב זה טוב יעשה העורר אם יתקשר לסנגוריה על מנת שהעניין יובא לידיעתה.

המדינה תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי והוסיפה כי יש אינטרס ציבורי להעניק גיבוי למנגנון של אזוק אלקטרוני. מנגנון זה נועד להקל עם נאשמים שנעצרו עד תום ההליכים דרך פתיחת נתיב חדש שימנע את מעצרם בעוד משפטם מתנהל. צודק בא כוח המדינה באמרו כי יצירת נתיב זה כרוכה בעלויות כספיות של ממש. לכן, חשוב שבית המשפט ייתן ביטוי לצורך להרתיע נאשם שאינו מקפיד על תנאי שחרורו. גישה זו מקובלת עליי. הייתי מוסיף שרק אם מנגנון זה יעיל ו"עובד בשטח" ניתן יהיה לסמוך עליו.

3.

בחזרה לענייננו. בית משפט קמא לא התעלם ממצבו הרפואי של העורר וזאת בשני מובנים: האחד, חרף ההפרות הוא לא הורה על מעצרו של העורר. האחר, בית המשפט לא הורה על חילוט של הסכומים במלואם אלא באופן חלקי בלבד. התחשבות זו ראויה גם בשל מצבו הכלכלי של העורר. אין לומר, אפוא, שבית המשפט החמיר עם העורר אלא ההפך הוא הנכון. בית המשפט המחוזי התחשב בו כראוי. התקווה היא שהעורר יפנים את החובה למלא אחר תנאי השחרור ושגם אם ייאלץ לקבל טיפול רפואי – יגיש בקשה מתאימה. במצב בו העורר לא יוכל להגיש בקשה מתאימה בשל אילוצי זמן הדורשים טיפול מיידי – עליו להקפיד על יציאה למטרת הטיפול בלבד. רוצה לומר, נסיעה ישירה אל מקום הטיפול ובחזרה ממנו.

4.

הערר נדחה.