בש"פ 477/10 מדינת ישראל נ. פלוני

המשיב עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובכתב האישום שהוגש נגדו יוחסו לו עבירות אינוס, מעשי סדום, מעשים מגונים, איומים, כליאת שווא, התעללות בקטין והיזק בזדון. על פי הנטען, ביצע המשיב את כל אלה בקטינה אותה הכיר בשנת 2004 בירושלים, בעת שהיתה בת 13. על פי גרסת המבקשת ביצע המשיב את העבירות במהלך שנת 2006, תוך שהוא כופה את עצמו על קורבנו תוך שימוש באיומים ואלימות.

כתב-האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש אפריל 2008, ומאחר ומשפטו של המשיב לא הסתיים, פנתה המשיבה מספר פעמים וביקשה להאריך את מעצרו מכח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. הבקשה שבפני היא השישית מאותו סוג.

שמיעתן של ראיות התביעה, שהחלה בחודש דצמבר 2008, התנהלה בקצב משביע רצון, והסתיימה בחודש פברואר 2009. מאז מתקשה בית המשפט לסיים את התיק, לעתים בגלל החלפת ייצוג של המשיב, ולעתים בגלל עדי הגנה שלא התייצבו. התיק קבוע עתה ליום 27.1.09 לסיום שמיעתן של הראיות.

אין ספק, מעצרו של המשיב נמשך זמן רב, רב מדי, ויש בכך חריגה קשה מהתקופה אותה קצב המחוקק לסיומם של ההליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר (סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). אכן, בסעיף 62 לחוק ניתנה לבית המשפט העליון סמכות להאריך את המעצר מפעם לפעם, אולם אותה סמכות נועדה לתת מענה למקרה החריג, הוא המקרה בו עשו הכל מאמצים סבירים וכנים כדי לסיים את התיק במועדו. חוששני, כי האשם לשיהוי בהליכים בתיק זה מקורם במשיב ובו בלבד. כאמור, פרשת התביעה הסתיימה כבר בחודש פברואר 2009, ולו ניהל המשיב את הגנתו בדרך יעילה ניתן היה לסיימה זה מכבר. ברם, הוא החליף את ייצוגו, וגם זימונם של עדי ההגנה התנהל בעצלתיים, עד שלעתים נדמה כי הוא עצמו אינו שש לסיים את ההליכים.

בנסיבות אלו, ונוכח חומרתן של העבירות, הסכנה הנשקפת מהמשיב, והאמור בתסקיריו של שרות המבחן – שוב אין מנוס מהארכת מעצרו, ולא נותר אלא לקוות כי בתקופת המעצר המבוקשת תינתן הכרעת הדין.

אני מורה אפוא כי מעצרו של המשיב יוארך ב-90 ימים, החל מיום 27.1.10 או עד למתן פסק-הדין בת.פ.ח. 1061/08 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם.