בש"פ 4812/11 היועץ המשפטי לממשלה נ. רוזי בן חיים (ביטון)

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.6.2011 בתה"ג

44925-08-10 (כב' השופט א' רומנוב ), במסגרתה נקבע כי על העורר להעביר לידי בית המשפט המחוזי ולידי המשיבה רשימת התכתבויות בין מדינת ישראל לבין צרפת, הנוגעות לבקשת צרפת להסגיר לידיה את המשיבה. כן נקבע בהחלטה כי הרשימה תכלול פרטים שונים, לרבות התייחסות לנושא ההתכתבויות.

2.

בחודש אוגוסט 2010 הוגשה על ידי העורר עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים להכריז על המשיבה ואשה נוספת כבנות הסגרה לצרפת. ברקע לעתירה, עבירות סמים שבוצעו על ידן כנטען בצרפת בשנת 2001. במסגרת הדיונים המתנהלים בעתירה, ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי, בין היתר, כי יועמדו לעיונה התכתבויות פנימיות בין ישראל וצרפת, על מנת לבסס טענת שיהוי. ביום 12.6.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה.

המשיבה עררה על ההחלטה לבית משפט זה (בש"פ 4456/11). בהחלטתו מיום 19.6.2011 קבע השופט א' גרוניס כי:

"אשר לחומר העוסק במגעים בין צרפת למדינה בעניין ההסגרה: חומר זה דרוש לעוררת, לפי הנטען, על מנת לבסס את טענתה בדבר שיהוי. בדיון שנערך בפניי לא התנגדו באי כוחו של המשיב לחשוף בפני בית משפט קמא, על פי צד אחד, את ההתכתבויות על מנת שבית המשפט יוכל לקבל החלטה מושכלת בנושא".

ביום 20.6.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי:

"על מנת להקל על הדיון בעניין המסמכים שבמחלוקת ולייעל אותו, על ב"כ היועמ"ש להגיש לבית המשפט ולב"כ המשיבות רשימה של כל המסמכים בהם מדובר".

ביום 21.6.2011 הגיש המשיב הודעה ובקשה לבית המשפט המחוזי בה נטען כי הכנת הרשימה לא תביא לייעול הדיון, שכן אין היא נוגעת לתוכן התרשומות. עוד התבקש בית המשפט המחוזי להבהיר האם על העורר להעביר את הרשימה גם לידי המשיבה. באותו יום נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בנדון:

"מטרת הבקשה שהעותר יכין רשימה של המסמכים שבמחלוקת היא כפולה: המטרה האחת היא, לארגן ולייעל את הבדיקה שעל בית המשפט לעשות, במעמד צד אחד. המטרה השנייה, לתת לב"כ המשיבה תמונה לגבי מספרם של המסמכים שבמחלוקת, המועד בו כל מסמך נערך, נושאו של כל מסמך, ולו בקווים כללים. בנסיבות אלה, בית המשפט אינו רואה מקום לשנות החלטתו".

החלטה זו היא העומדת במוקד הערר.

3.

לטענת העורר, החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.6.2011 אינה מתיישבת עם ההחלטה הראשונה בה דחה את בקשת המשיבה, אינה מתיישבת עם טיבן, מטרתן וחסיונן של התכתבויות פנימיות ובין מדינתיות, ובעיקר אינה מתיישבת עם החלטתו של השופט גרוניס. הוסף כי אין המדובר בראיות או בחומרי חקירה, אלא בתכתובות פנימיות שאינן נכנסות בגדרי תקנה 8 לתקנות ההסגרה, או סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. הודגש כי הצגת התכתובות לפני בית המשפט הינה חריג שבחריג, ואין מקום לחשוף אותן אף לפני המשיבה.

לטענת המשיבה, החלטת בית המשפט המחוזי אינה מורה למשיב לחשוף את המסמכים, אלא רק רשימה בקווים כלליים. נטען כי בית משפט זה פסק כי רשימת חומרי חקירה תימסר גם בתיקי הסגרה. הוסף כי יש לבחון את המסמכים הנדונים באופן מהותי ולא פורמאלי, דהיינו – האם יש במסמכים לסייע להגנת המשיבה.

4.

לצורך הכרעה בהליך דנא, יש להסתכל על התמונה הכוללת. בתמונה זו גוונים ארבעה: מהותם של הליכי ההסגרה; החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחתה את בקשת המשיבה לעיון במסמכים; החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי להורות על מסירת הרשימה לידי המשיבה והחלטתו של השופט גרוניס. החלטה אחרונה זו היא המהווה את המסגרת בהליך דנא. ברי כי החלטה האמורה של בית משפט זה נועדה לכוון את בית המשפט המחוזי, גם בהיבט המעשי, על סמך טענות הצדדים בפניו במקרה הפרטני. מכאן, ודאי שאין מקום לקבוע הלכות עקרוניות בנושא הבקשה שטרם נשמעה, כפי שביקשו הצדדים – כל אחד על פי כיוונו הוא.

למקרא החלטת השופט גרוניס עולה, כי נקבע שההתכתבויות יחשפו בבית משפט קמא "על פי צד אחד". קביעה זו הינה ברורה.

כמובן, אין בכך למנוע מכל צד להציג בקשה לפני בית המשפט המחוזי לאחר עיון בחומר, ובמעמד שני הצדדים.

5.

נוכח האמור, הערר מתקבל באופן שתבוטל החלטת בית המשפט המחוזי להעביר לידי המשיבה את רשימת המסמכים והתכתובות הפנימיות טרם הדיון. אין בכך כדי לגרוע מזכותה של המשיבה לבקש מבית המשפט להעביר לה את החומר כפי וככל שיימצא לנכון, לאחר שיעיין במסמכים, במסגרת דיון שיתקיים במעמד שני הצדדים.