בש"פ 4835/10 מדינת ישראל נ. יחיה עגינה

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפיה שוחרר המשיב – המואשם יחד עם אחר בביצוע עבירות אינוס בנסיבות מחמירות וחטיפה – בתנאי מעצר בית מלא תחת פיקוח אזוק אלקטרוני וערבויות עצמית וצד ג'. על פי כתב האישום, עצרו בחודש אוגוסט 2004 המשיב ואחר את רכבם ליד המתלוננת, שאינה מוכרת להם מקודם. המשיב לא מוכן היה לקבל את סירובה של המתלוננת לעלות על הרכב, הוא רץ אחריה, תפס אותה, סתם את פיה ומשך אותה לתוך הרכב. השותף נהג ברכב יחד עם המשיב והמתלוננת. הרכב נעצר סמוך לגשר היציאה מהמושב. המשיב גרר את המתלוננת אל מתחת לגשר, כאשר השותף המתין ליד הרכב. חרף אמרת המתלוננת שהיא בתקופת המחזור החודשי, השכיב המשיב אותה בכוח, פשט את מכנסיה ותחתוניה, נשכב מעליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד לרצונה. לאחר מכן, השותף אנס גם הוא את המתלוננת. המשיב ושותפו דיברו ביניהם בנוגע לפגיעה במתלוננת באמצעות הרכב, אך היא הצליחה להימלט. כתוצאה ממעשי המשיב ושותפו, נגרמו למתלוננת חבלות בגופה.

המשיב נעצר בחודש מרץ 2010 על רקע תוצאות בדיקת די.אן.איי ( D.N.A ) שקשרו אותו למקרה. בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו בתנאים שצוינו, תוך שימת דגש על כך ש"מדובר בפרק זמן ניכר בן 6 שנים בו המשיב לא הורשע בכל עבירה, למעט עבירת אלימות שאינה רלוונטית לאישומים בתיק זה". העוררת מלינה על החלטה זו, בעוד הסנגור תומך בה. לדבריו,

נאשמים בעבירות אונס אחרות שוחררו ואילו כאן חלף זמן רב ביותר. יובהר ששותפו של המשיב נעצר בשנת 2008. משפטו נדחה מעת לעת על רקע הניסיון, שלא צלח, להפוך אותו לעד מדינה. מעצרו הוארך על ידי בית משפט זה מעבר לתקופה של 9 חודשים. כתב האישום תוקן באופן שהוא מתייחס כעת לשני המעורבים – המשיב ושותפו.

2.

נתון התופס את העין הוא חלוף 6 השנים ממועד ביצוע העבירה.

ניתן להניח כי אלמלא מרכיב זה בתמונה, היה בית המשפט המחוזי מורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים. ברם, נתון זה קיים והוא בעל משקל. אין לשכוח כי בשלב זה אין בית משפט קמא עוסק בגזירת העונש, שהרי הנאשם טרם הורשע, אלא בהמשך מעצרו עד לסיום ההליכים. מסוכנותו של המשיב היא השיקול המרכזי בנדון וניתן להקשות על עמדת התביעה בטענה כי חרף הזמן שחלף, המשיב לא ניסה ליצור קשר עם המתלוננת ולא עבר כל עבירת מין. מנגד, ניתן להשיב על כך כי אין זה ברור אם המשיב כלל ידע את זהות המתלוננת וכתובתה ושהלה עבר שתי עבירות של אלימות, לגבי אחת מהן נדון לעונש מאסר בפועל בן 4 חודשים בתחילת שנת 2009. במסגרת אותו תיק הורשע המשיב אף בעבירת סיוע לבריחה ממשמרת חוקית. עם זאת, אינני סבור שזהו העיקר במסגרת הערר המונח בפניי.

כפי שצוין, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. השאלה היא מה מידת המסוכנות של המשיב. לשון אחר, האם ניתן לנטרל את המסוכנות בדמות החלופה שהוצעה על ידי הסנגור? בית המשפט המחוזי הזמין תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. מסקנת עורך התסקיר היא ש"קיים קושי להעריך יכולת חלופה אנושית לצמצם את רמת הסיכון במקרה זה. יחד עם זאת, מצאנו לנכון לבחון את החלופות שהוצגו בפנינו". לאחר בדיקת החלופה הודיע שירות המבחן שלא ניתן להמליץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר. ניעורו ספקות בדבר יעילות המנגנון. הודגש כי הערב המוצע – דודו של המשיב – הינו אדם חיובי, אך ש"לאור היכרותו השטחית עם המשיב הוא יתקשה להוות עבורו דמות סמכותית ומציבת גבולות ולצמצם את רמת המסוכנות המתוארת". בית המשפט המחוזי לא נימק מדוע – חרף עמדת שירות המבחן – מצא לנכון לשחרר את המשיב תחת פיקוחו של הדוד.

עולה, אפוא, כי המעשה מצביע על מסוכנות והחלופה לא התקבלה על ידי שירות המבחן. אומנם, בית המשפט רשאי שלא לאמץ את עמדת קצין המבחן, אך כאמור חסרה הנמקה בנדון. מעבר לכך, המסוכנות הנשקפת מהמשיב על פי התנהגותו לכאורה מצביעה על מסוכנות ברמה הגבוהה. הוא חטף אישה שלא הכיר מקודם ואנס אותה. על פי כתב האישום, שני הנאשמים שקלו לפגוע במתלוננת באמצעות הרכב. בנוסף, המשיב הורשע ונדון לתקופת מאסר לפני זמן לא רב בגין עבירת אלימות ובריחה. במסגרת החלטה זו, אין צורך להביע עמדה אם ניתן למצוא כל חלופה אחרת המתאימה במקרה זה. די לומר כי החלופה שהוצעה רחוקה מלענות על דרישת המחוקק לחלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת.

בנסיבות אלה, הנני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. היה ותוצע חלופה חדשה – על בית המשפט המחוזי לשקול את העניין וגם את העובדה ששותפו של המשיב נעצר. יובהר כי הסנגור טען שהשותף ממילא נתון במאסר. לא ניתן היה לבדוק את העניין במסגרת החלטה זו, מה גם שהדבר אינו נחוץ לנוכח המסקנה אליה הגעתי.

3.

הערר מתקבל. המשיב ייעצר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.