בש"פ 487/10 פלוני נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין באשמת ביצוען של עבירות מין. נטען, כי את מעשיו ביצע העורר בקטינה ילידת שנת 1998, אחותה של אשתו (להלן: הקטינה). במועד כלשהו בין השנים 2007 עד 2008 הפשיט העורר את הקטינה ממכנסיה ונגע עם אצבעותיו באיבר מינה. בהמשך, החדיר העורר את איבר מינו לפיה של הקטינה ודרש ממנה למצוץ אותו. האירוע האחר התרחש בין החודשים ספטמבר ואוקטובר 2009. הפעם הוביל העורר את הקטינה לחדר השינה של הוריה, שם החדיר את ידו מתחת לחולצתה, מישש את חזה, ואמר לה: "גדלו לך". בגין מסכת העובדות האמורה יוחסו לעורר עבירות של מעשים מגונים ומעשה סדום בקטינה בת משפחה.

עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

להשקפת בא-כוח המערער אין בראיות המשיבה כדי למלא אחר דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום. השקפתו של בית המשפט המחוזי היתה שונה, ולאחר שעיינתי אף אני בראיות, הגעתי למסקנה כי דעתה של הערכאה הראשונה מקובלת גם עלי. במרכזן של הראיות ניצבת עדותה של חוקרת הילדים, שהתרשמה כי הקטינה חוותה את האירועים עליהם העידה. עדות זו נתמכת בראיות על מצבה הנפשי של הקטינה עליו העידו בני משפחתה, מורתה והיועצת החינוכית של בית הספר. אלו האחרונות התרשמו כי פני הקטינה לא כתמול שלשום, ובעקבות החלה להתגלגל הפרשה שהמשכה היה בפתיחת חקירה והגשתו של כתב אישום.

השלב הנוכחי של ההליכים לא נועד כדי להכריע במהימנותם של עדי המשיבה, אם כי בית המשפט אינו פטור כליל מלבחון סתירות בולטות בין העדויות אשר עשויות לתמוך בטענת הנאשם לחפותו. כך נהג בית המשפט המחוזי שלסופו של יום מצא כי אף שקיימות סתירות הן שוליות, ואינן מקעקעות את ליבת עדותה של הקטינה. השאלה הנוספת בה נדרשה הכרעת בית המשפט, היתה אם אין בנמצא מענה למסוכנות העורר זולת מעצרו. שאלה זו נבחנה בעקבות הגשתו של תסקיר מבחן, ואף שהאדם שהוצע כדי לפקח על תנועות העורר הותיר רושם חיובי, סבורני כי נוכח החשש להישנותן של העבירות והשפעה על עדים, נכון היה להותיר את העורר במעצר. עם זאת, סבורני כי שאלת הצורך בהמשך מעצרו של העורר ראויה לשוב ולהיבחן בתום עדותם של עדי התביעה 3 עד 7.

בכפוף לאמור, הערר נדחה.