פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
487/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העורר:
ארז שמעון אוחנה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בבאר שבע מיום 10.1.11 בעמ"ת 12755-01-11 שניתנה על ידי כבוד הנשיא י' אלון
- נשיא
תאריך הישיבה:
כ'
בשבט התשע"א
(25.1.2011)
בשם העורר:
עו"ד ארז שלו
בשם המשיבה:
עו"ד עדי מנחם
החלטה
בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיא י' אלון ) בתיק עמ"ת 12755-01-11 מיום 10.1.2011, בה נדחה הערר שהגיש העורר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה – סגן נשיא) אשר במסגרתה הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וחמש עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק. כתב האישום כולל שני אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 2.11.2010 התפרץ העורר לבית בבאר שבע דרך חור שיצר בגג הבית, זאת בעת שבני הבית ישנים. כאשר נתקל העורר בבעל הבית, אשר היה מצויד באקדח, הוא דחף אותו ונמלט מהבית. באותו מועד, וכן ביום שקדם לו, הפר העורר את תנאי שחרורו למעצר בית שהוטל עליו ביום 15.6.2010 בתיק מ"ת 13706-05-10 בבית משפט השלום בבאר שבע. לפי המתואר באישום השני, בימים 31.10.2010 ו-1.11.2010 הפר המבקש את תנאי שחרורו למעצר הבית שהוטל אליו באותו התיק בכך שיצא מבית אמו בניגוד להוראת בית המשפט.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 2.1.2011 קיבל בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו, התייחס בית המשפט להמלצת שירות המבחן לאפשר לעורר להשתלב במסגרת טיפולית במרכז יום לגברים אלימים, אך קבע כי אין בחלופה זו כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו לרכוש הציבור ולשלומו.
על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט דחה את הערר וקבע כי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום שלא לקבל את המלצת שירות המבחן וזאת לאור מסוכנותו של העורר הנלמדת בעיקר מעברו הפלילי ומכך שהפר בעבר תנאי שחרור בערובה.
מכאן הערר שבפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שלא שחררו לחלופת מעצר בהתאם להמלצת שירות המבחן. לטענתו העובדה שיצא לראיון קבלה במרכז לגברים אלימים יצרה אצלו ציפייה להתחלתו של ההליך הטיפולי. עוד נטען, בין היתר, כי אין בעבירת הרכוש היחידה שעבר כדי להקים עילת מעצר בעניינו.
מנגד, טוענת המשיבה כי העורר לא הצביע על טעם מספק המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי וכי לאור נסיבות המקרה ועברו הפלילי אין מקום במקרה זה לשחררו לחלופת מעצר.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.
כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט,
בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות טיב המעשים המיוחסים לו, עברו הפלילי ומידת האימון שניתן לתת בו כי לא יפר את תנאי שחרורו. בענייננו, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על זלזול בהוראת בית המשפט ומצביעים על כך כי אינו ראוי לאמון שניתן בו על ידי בית משפט השלום בבאר שבע, אשר שחררו למעצר בית. העובדה כי הפר את תנאי שחרורו על מנת לבצע עבירת רכוש מחזקת את מסקנתי לפיה חלופת מעצר במקרה זה לא תאיין את מסוכנותו לציבור. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין :
"אדם המשתחרר בערובה ובתנאים ראוי לו כי יהלך על בהונות רגליו, זהיר זהיר, שמא יפר תנאים שהושתו עליו. לא כן היה מנהגו של העורר. כעולה מן הראיות, בז העורר לתנאי... [התנהגותו] לימדה אותנו לדעת כי המדובר באדם העושה כחפצו וכרצונו בלא להשית ליבו לחובות המוטלות עליו על ידי בית המשפט". (בש"פ 3175/03 אבוגליון נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 6.4.2003)).
לפיכך, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר לאחר שהוכיח כי לא ניתן לתת בו אמון לאחר שהפר, מספר פעמים, את תנאי שחרורו. אמנם, שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אלא שהלכה היא כי המלצת שירות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט כבול אליה (בש"פ 5309/05
צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005)).
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ' בשבט
התשע"א (25.1.2011).
ש ו פ ט