פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
3175/03
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העורר:
מוחמד אבוגליון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
תאריך הישיבה:
ד' בניסן תשס"ג (6.4.03)
בשם העורר:
בשם המשיבה:
עו"ד ערן אביטל
עו"ד הרן רייכמן
ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 31.3.03 בב"ש
20519/03 שניתנה על-ידי כב' השופט ב' אזולאי
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית משפט השלום בבאר-שבע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים והסתייעות ברכב לביצוע פשע. המדובר הוא בקשר שקשר העורר עם אחרים במטרה שהעורר ואחרים יאיימו על המתלונן כי יפגעו בגופו וברכושו אם לא ישלם כסף שהוא חב לפלונית. במהלך ביצועו של אותו קשר איים העורר על המתלונן כי אם לא ישלם את החוב - אשר ביני לביני, לטענתו, קנה אותו מפלונית - כי אז יכניס אותו מתחת לאדמה.
עם הגשת כתב האישום הוסכם בין העורר לבין המדינה שהעורר ישוחרר בערבות ויותר לו להימצא בתחומי תל-שבע (מקום מגוריו) או בבאר-שבע, לצורכי עבודתו בלבד.
לא חלף זמן רב והעורר, לטענת המדינה, הפר את תנאי השחרור בערובה ובעקבות כך הוגש נגדו כתב אישום. בכתב אישום זה שני אישומים: האישום האחד עניינו איומים וסחיטה באיומים והאישום האחר עניינו הפרת תנאי השחרור בערובה. אשר לאישום הראשון: המדובר הוא בכך שהעורר התגורר במלון בבאר-שבע וכי במהלך שהותו במלון איים על מלצריות בשפה קשה והטיל חיתתו על סביבותיו. יתר על כן: העורר, כדברו של כתב האישום, אף קיבל שירותים במלון וסירב לשלם עבורם. אשר לאישום השני: עניינו בכך שהעורר עבר להתגורר במלון בבאר-שבע בעוד אשר הותר לו להימצא בבאר-שבע רק לצורכי עבודה בלבד.
זו הפעם ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום סירב לבקשה בהחליטו כי האמור בכתב האישום (השני) מעיד "לכל היותר" על "התנהגות לא יאה"; ואולם גם אם נעברה עבירה כלשהי אין באותה עבירה כדי להקים עילה למעצר. בסופה של ההחלטה, ובשל כך שהעורר הפר את האימון שניתן לו בהפרו את תנאי השחרור בערובה, החליט בית המשפט שלא עוד להתיר לעורר לצאת לעבודה בבאר-שבע והורה על "מעצר בית" במקום מגוריו בתל-שבע.
המדינה עררה על החלטתו של בית משפט השלום. זו הפעם האיר לה מזלה ובית המשפט המחוזי החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כקביעתו של בית המשפט המחוזי, יש ראיות לכך שהעורר הפר את תנאי השחרור, ויש אף ראיות לכאורה להתנהגותו המאיימת ומטילת האימה. משיש ראיות לכל אלה, כך החליט בית המשפט, ראוי לעצור את העורר עד תום ההליכים.
על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי, ועתירת העורר היא כי אשיב את החלטת בית משפט השלום על כנה.
עיינתי במסמכים שהוצגו לפניי ודעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. אדם המשתחרר בערובה ובתנאים ראוי לו כי יהלך על בהונות רגליו, זהיר זהיר, שמא יפר תנאים שהושתו עליו. לא כן היה מנהגו של העורר. כעולה מן הראיות, בז העורר לתנאי השחרור בערובה ומסתבר כי עבר למעשה להתגורר בבאר שבע עם חברתו. החלטת השחרור בערובה - ולפיה לא הותר לו לעורר לשהות בבאר שבע אלא לצורכי עבודה בלבד - לא נחשבה בעיניו אף כהמלצה. ואם אין די בכך, הנה התנהגותו הקשה כלפי עובדות המלון - התנהגות שבאה לידי ביטוי בכתב האישום השני - לימדה אותנו לדעת כי המדובר באדם העושה כחפצו וכרצונו בלא להשית ליבו לחובות המוטלות עליו על ידי בית המשפט. אם נצרף לכל אלה את רשימת עבירותיו הארוכה של העורר וידענו כי אדם מסוכן הוא ליחיד ולכלל ואין זה ראוי כי יהלך חופשי.
על יסוד כל אלה אני מחליט לדחות את הערר.
דבר אחרון: מסתבר כי תוך כדי חקירת המשטרה, ובמקביל לה, נערכה חקירה בידי חוקרים פרטיים בעניין נושא הדיון. קראתי דו"ח על חקירה זו (נספח ע/10 לכתב הערר) ודומני כי מעשה החקירה אפשר יש בו שיבוש מהלכי משפט. אין זה מתקבל על הדעת כי במקביל לחקירת משטרה תיערך חקירה בידי גוף פרטי, ודומה שראוי כי תיערך בדיקה בנושא זה. אני מזמין אפוא את פרקליטת המדינה כי תבדוק את הצריך בדיקה ותורה את אשר ראוי להורות.
היום, ד' בניסן תשס"ג (6.4.2003).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
03031750_G01.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il