בש"פ 1170/09 חסין סיאד נ. מדינת ישראל

­

בפניי ערר על החלטת בית המשפט

המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת מ' ברנט ) בתיק ב"ש 20003/09 מיום 6.1.2009 לפיה דחה בית המשפט את עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום באילת (כבוד השופט א' יקואל ) מיום 1.1.2009, בה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 2412/08).

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום באילת כתב אישום, המייחס לו עבירה של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד לחוק העונשין; עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; ועבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 2.11.2008 בשעה 01:00 לערך, הגיע העורר יחד עם חברו לחניית חוף הדקל באילת. העורר ניפץ את שמשת חלונו של רכב שחנה במקום ופרץ אותו, והשניים לקחו ממנו ציוד ומסמכים שונים ביניהם כסף מזומן, דרכונים, מחשב נייד ומכשיר סלולארי. בזמן המעשה המתואר לעיל, היה העורר נתון במעצר בית מלא על פי החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ע' רוזין ) בתיק ב"ש 4146/08.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 9.11.2008 קבע בית המשפט כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, ולאור הפרתו את תנאי שחרורו בב"ש 4146/08, לא ניתן לתת בו אמון כי יימנע מהפרת תנאי שחרורו. לפיכך הורה בית משפט השלום על מעצרו עד תום ההליכים משפטיים המתנהלים נגדו.

על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 22166/08). ביום 16.11.2008 החזיר בית משפט המחוזי (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ) את הדיון בבקשה לבית משפט השלום, על מנת שייערך לעורר תסקיר על ידי שירות המבחן, ולאחריו יבחן בית המשפט האם ניתן לשחררו לחלופת מעצר הכוללת איזוק אלקטרוני.

ביום 1.1.2009 הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית משפט השלום קבע שעל אף המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוח סבו ודודו, לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מצדו על ידי חלופת המעצר המוצעת, לאור נסיבות המעשים המיוחסים לו והפרת תנאי שחרורו.

על החלטתו של בית משפט השלום הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 20003/09). ביום 6.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' ברנט ) את הערר בקובעו כי לאור הפרת העורר את האמון שניתן בו על ידי בית המשפט, יש להעדיף את אינטרס הציבור ולהשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת באת כוח העורר, שגו הערכאות הקודמות עת לא קיבלו את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בפיקוחו של סבו. לטענתו, יש להתחשב בכך כי העורר הינו אדם צעיר, אשר לפי שירות המבחן החל להפנים את השלכות התנהגותו ואף התחתן לאחרונה. לבסוף טען כי אין להפלות את העורר משום שלא ניתן להתקין איזוק אלקטרוני באזור מגוריו, הוא מזרח ירושלים, שכן אילולא עובדה זו ניתן היה לשחררו לחלופת מעצר הולמת.

באת כוח המשיבה לעומתו, טוענת כי מעשיו של העורר מהווים הפרה בוטה של תנאי שחרורו ומעידים על דפוס חוזר של ביצוע עבירות רכוש. עוד מדגישה היא כי שירות המבחן ציין בתסקירו כי מהעורר נשקפת מסוכנות בינונית ולא קלה להישנות מעשיו, וזאת על רקע עברו הפלילי. לדידה, מקום בו לא ניתן לתת אמון בעורר כי לא יפר את תנאי שחרורו, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, ואין תימא כי לא ניתן להתקין לעורר איזוק אלקטרוני בשל מקום מגוריו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט,

בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טיב המעשים המיוחסים לו, עברו הפלילי ומידת האימון שניתן לתת בו כי לא יפר את תנאי שחרורו, באם יקבעו על ידי בית המשפט. במקרה זה, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על זלזול בוטה בהוראת בית המשפט, וממחישים כי אינו ראוי לאמון שניתן בו בזמנו במסגרת ב"ש 4146/08 על ידי בית משפט השלום בבאר-שבע, אשר שחררו למעצר בית. ודוק, אין מדובר בהפרה קלה של תנאי שחרורו, דבר פסול כשלעצמו, אלא בהפרה בוטה במיוחד– לפי עובדות כתב האישום, העורר יצא מביתו בירושלים והרחיק מרחק מספר שעות נסיעה לאילת, וכל זאת לשם פגיעה ברכושם של אחרים לשם עשיית רווח עצמי. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין :

"אדם המשתחרר בערובה ובתנאים ראוי לו כי יהלך על בהונות רגליו, זהיר זהיר, שמא יפר תנאים שהושתו עליו. לא כן היה מנהגו של העורר. כעולה מן הראיות, בז העורר לתנאי... [התנהגותו] לימדה אותנו לדעת כי המדובר באדם העושה כחפצו וכרצונו בלא להשית ליבו לחובות המוטלות עליו על ידי בית המשפט." (בש"פ 3175/03 אבוגליון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.4.2003)).

בנסיבות בהן העורר מנצל לרעה את תנאי שחרורו, והמעשים המיוחסים לו מעידים כי חזר לסורו, אל לו לבוא ולטעון כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, וכי לא יישנו מעשיו, על ידי חלופת מעצר הדומה לזו אותה הפר זה מכבר. על כן במקרה של העורר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות הערכאות שקדמו לי אשר הורו על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. אדגיש כי למסקנה זו הייתי מגיע אף לולא הייתה עמדת המבקשת כי לא ניתן להתקין לעורר איזוק אלקטרוני, בשל מקום מגוריו במזרח ירושלים.

בהקשר זה אציין כי אין זו הפעם הראשונה בה טוענת המבקשת לפניי כי אין ביכולתה של החברה אשר מתקינה אזיקים אלקטרוניים מטעם המשיבה להתקינם במזרח ירושלים (ראו בש"פ 7765/08 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.9.2008)). כפי שאף ציינתי בזמנו, איני מקבל עמדה עקרונית זו של המבקשת כאילו ביכולתה לעשות שימוש באמצעי זה רק בחלקים מסוימים בתחומה של מדינת ישראל, ואילו תושבי אזורים מסוימים– בכללם מזרח ירושלים– אינם יכולים לעשות שימוש באמצעי זה, אשר לעיתים מטה את הכף לטובת חלופת מעצר תחת מעצר ממושך של נאשם. על המבקשת לפעול לאלתר בכדי להבטיח כי ניתן יהיה לעשות שימוש באמצעי זה בכל חלקי מדינת ישראל, וללא יוצא מן הכלל, וגם במזרח ירושלים.

אשר על כן, הערר נדחה.