בש"פ 4881/03 ליאור קביליו נ. מדינת ישראל

1.בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בראשון לציון נטען, כי העורר פעל במסגרת חבורה אשר נהגה לפנות לבעלי רכבים אשר הציעו את מכוניותיהם למכירה, ובעת שאחד מהם היה מסיח את דעתו של בעל הרכב, היה האחר מעתיק את מפתח הבית שנמצא בצרור המפתחות, על ידי הטבעת צורתו על פלסטלינה או חומר אחר שזהותו לא הובהרה. בהמשך שוכפל מפתח הדירה, ובדרך זו פרצו המערער וחבריו לשתי דירות, שמאחת מהן הם גנבו רכוש בעל ערך ניכר. כן נטען, כי העורר נמצא מחזיק ברכבו תכשיטים החשודים כגנובים וכלים המשמשים לפריצה.

2.לעורר יוחסו עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, התפרצות לבית מגורים וגניבה, ניסיון להתפרצות והחזקת רכוש החשוד כגנוב. הראיה המרכזית שבידי המשיבה הוא דו"ח שערכו שוטרים לאחר שעקבו אחר תנועותיו של העורר ביום 30.3.03. המערער נצפה נוהג ברכבו ועמו היו שלושת הנאשמים האחרים בתיק זה. הם עצרו ליד בית ברחוב הגיתית 4 בראשון לציון, והעורר נראה ממתין ברכבו, בעוד שאחד מחבריו יצא ממנו וחזר כששקית לבנה בידו. בהמשך, נצפו העורר וחבריו בכניסה לבית סמוך, ובעוד העורר עמד וצפה על סביבתו, חזרו שניים מחבריו לרכב והחבורה נסעה לדרכה עד שנעצרה על-ידי שוטרים. בחיפוש בחלקו האחורי של הרכב, נתגלו תכשיטים אשר זוהו על ידי הבעלים של הדירה ברחוב הגיתית 2 כתכשיטים שנגנבו מהם. כן נמצאו ברכב כלי פריצה ומפתחות, ובדיקה העלתה כי בין אלה האחרונים היו גם מפתחות אשר תאמו לדלתות של דירות מאלו בהן עוסק כתב האישום.

בית משפט השלום נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו נדחה, ומכאן הערר שבפני.

3.בא-כוחו של העורר טען, כי בידי המשיבה ראיות אשר יש בהן, לכל היותר, להפליל את שולחו בעבירות אשר בוצעו ביום 30.3.03 בלבד, אך לא בעבירות הנוספות הנזכרות בכתב האישום. הוא הוסיף וטען, כי מה שהוגדר כ"כלי פריצה" שנמצאו ברכבו של העורר, אינם אלא כלי עבודה אותם רכש אביו לצרכיו. כן נטען, כי לא הוכחה זיקה כלשהי בין המפתחות שנמצאו ברכב וראיות מפלילות אחרות (פתק בתריס המזגן של הרכב) לעורר, ומכאן השקפתו של עורך-דין רפאלוב, כי נכון היה להורות על שחרור שולחו או להסתפק בחלופה אשר תייתר את הצורך במעצר ממש.

4.חוששני שאין בידי לקבל את השקפתו של בא-כוח העורר ביחס למשקלן הסגולי של ראיות המשיבה, ולהשקפתי יש במשקלן המצטבר כדי לבסס את החשד כי העורר היה חלק מחבורת הפורצים, וככזה הוא נטל חלק בכל האירועים נשוא כתב האישום. החשוב לענייננו הוא, שהעורר יכול היה להפריך, וללא קושי, את החשד שדבק בו, לו מסר את גרסתו בפני חוקריו, אך מטעמים השמורים עמו בחר לשתוק. אכן, העורר עשה שימוש בזכות המוקנית לו על פי דין, אולם על רקע זה מותר וצריך לתהות, מדוע ינהג כך מי שטוען לחפותו, והרי לו מסר את גרסתו יכולים היו החוקרים לבדוק אותה ולאמתה, ואפשר שהדבר היה מביא לשחרורו זה מכבר. אולם העורר בחר ללכת בדרך שונה, ועל כן לא הייתי ממהר לדחות את האפשרות שהוא עשה זאת מחשש שמסירתה של גרסה עלולה להפליל אותו.

5.לנוכח כל האמור, דעתי היא ששתי הערכאות אשר קדמו לי רשאיות היו להניח לחובת העורר כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. אך בכך לא די כדי להוביל למעצרו של נאשם, הואיל ומכוח מצוותו של סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996, מצווה בית המשפט לבחון דרכים אחרות אשר עשויות לייתר את הצורך בשלילת חירותו של הנאשם. בתיק הנוכחי דחה בית המשפט את החלופות שהציעו חבריו של העורר, מחשש שאם יתהלכו חופשי הם ימשיכו בפעילות עבריינית. בית המשפט החליט ללכת באותה דרך גם בעניינו של העורר, אף שבשונה מחבריו, עברו נקי.

אכן, אם תוכחנה עובדותיו של כתב האישום כלשונן, תתחייב המסקנה כי העורר רתם את עצמו לפעילות העבריינית של חבריו, ובמצב זה נכון יהיה לקבוע כי נשקפת ממנו סכנה מוחשית לציבור ולרכושו, סכנה המצדיקה את מעצרו. אך עד לקביעתו של ממצא מסוג זה, אם בכלל, יחלפו ככל הנראה ימים רבים, ועל כן סברתי כי לאור גילו הצעיר של העורר וההשלכות העלולות למעצר על אישיותו, נכון יהיה לבחון שוב את סוגיית חלופת המעצר, ונדמה כי טוב יעשה בית משפט השלום אם יורה על הגשתו של תסקיר מעצר, אשר יתייחס גם לחלופה המוצעת ואם יש בה כדי לשלול את מסוכנותו של העורר.

6.לסיכום, הערר מתקבל לצורך קיומו של דיון משלים, כאמור בסעיף 5 של החלטתי.