בש"פ 4904/03 עמרם כהן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

הבקשה הוגשה ביום 2.6.03. פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 11.11.01. לטענת המבקש, הוגשה הבקשה אך עתה נוכח הצורך של המבקש בייצוג משפטי, ולאחר שרק לאחרונה היה בידו לשכור שירותיו של עורך דין. עוד טוען המבקש כי הגיש בקשה לדיון נוסף, תחת כותרת שגויה, ביום 12.2.03, וכי זו לא קובלה בבית המשפט מחמת סברה כי המדובר בבקשה למשפט חוזר. המבקש טוען עוד, כי לדעתו טובים סיכוייו כי בית המשפט יקיים דיון נוסף בעניינו.

דין הבקשה להידחות. בכל הנוגע לבקשות להארכת מועד לדיון נוסף, ננקטת אמת מידה קפדנית, הנעוצה בצורך להבטיח את סופיותם של פסקי דין של בית משפט זה (ראו תקנה 4(א) לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, הדורשת טעם מיוחד למתן ארכה כאמור; ראו גם המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(3) 699). על רקע זה, אף נקבעה בדין תקופה קצרה להגשת בקשה לדיון נוסף, 15 ימים, אשר תחילתם, שלא כרגיל, עם מתן פסק הדין, ולא עם המצאתו למבקש.

אין הבקשה שבפניי קרובה לעמוד באמת מידה זו. כעולה מן האמור לעיל, הבקשה מוגשת יותר משנה וחצי לאחר מתן פסק הדין בערעור. המבקש היה מיוצג בעת מתן פסק הדין, ומה גם שהיה מיוצג על ידי בא כוחו בבקשה הנוכחית. במצב זה, לא ברור לגמרי מדוע לא הוגשה בקשה מתאימה לדיון נוסף, או להארכת מועד, בסמוך למתן פסק הדין בהליך, ואין המבקש מסביר זאת. הטענה בדבר אי יכולת כלכלית אינה משכנעת, שכן אילו כך היה, חזקה על בא כוחו דאז של המבקש כי היה מייעץ לו, במצב זה, לפנות לסנגוריה הציבורית. טענת המבקש, כי לא היה מעוניין בשירותי הסניגוריה הציבורית (סעיף 14 לתצהירו) אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה, בחלוף פרק זמן כה ניכר. התמשכות כה ארוכה בנקיטת הליך מחייבת הצגת טעם משכנע באופן מיוחד, וכזה לא הומצא במקרה זה. אוסיף, כי מעיון בפסק הדין נשוא הבקשה שבפניי עולה ספק רב האם פסק הדין מגלה עילה ממשית לקיומו של דיון נוסף, וגם מבחינה זו לא מצאתי עילה להעתר למבוקש.

הבקשה נדחית.