בש"פ 4907/09 יעקב גדייב נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון), שבה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים.

בכתב האישום שהוגש כנגד העורר מיוחסות לו עבירות של הריגה והחזקת סכין שלא כדין. לפי כתב האישום, פרץ ריב בין העורר לבין אחיו המנוח. המנוח ניסה לתקוף את העורר וקילל אותו, והעורר שלף סכין ודקר את המנוח בחזהו ובגוו, מצד שמאל. כאשר המנוח התמוטט, העורר צעק לעבר חבורת אנשים שישבה בקרבת מקום להזמין אמבולנס, אולם כשזה הגיע המנוח כבר היה ללא רוח חיים. בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום, וכי קמה עילת מעצר בשל מסוכנות של העורר. לאחר עריכת תסקיר בעניינו של העורר, הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, שבה ביקש להשתחרר לחלופת מעצר. בית המשפט דחה את הבקשה, בציינו כי בתסקיר שנערך לא הומלץ על שחרור לחלופת מעצר, בעיקר בשל כך שאשתו ובתו של העורר לא נמצאו מתאימות לפיקוח עליו, ולא הוצע אדם אחר תחתיהם. בית המשפט הביא בחשבון בהחלטתו את עברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה במעשה אלימות ואיומים.

2.

העורר טוען כי חלופת המעצר שהוצעה – מגורים בדירת בתו, תוך שאשתו משמשת כמפקחת – היא חלופה טובה, המצדיקה את שחרור העורר, מה גם שלצורך יצירת חלופת מעצר נאותה עברה בתו לדירה אחרת, מרוחקת יותר ממקום האירוע, ואשתו עזבה את עבודתה כדי להתפנות למטלת הפיקוח. בא כוחו מציין כי משפחת הקרבן היא עצמה מבקשת לשחררו לחלופת מעצר. עוד הוא מציין, כי עברו הפלילי כולל עבירה אחת בלבד, בגינה נגזרו עליו 3 חודשי מאסר על תנאי. העורר טוען כי עניינו הוא מקרה גבולי של הגנה עצמית וגם בכך יש כדי לתמוך בשחרורו לחלופת מעצר. העורר מוסיף עוד כי מצבו הבריאותי אינו קל, וכי הוא עבר השתלה של קוצב לב. משפטו צפוי להתחיל רק כעבור 8 חודשים מיום מעצרו, כך מציין העורר.

לעניין המעשה עצמו, טוען ב"כ העורר, כי גירסתו של העורר עומדת לבדה, כי אחיו המנוח שתה ביום המעשה לשכרה; עם השתייה החל המנוח לגדף את העורר עד שבסופו של יום, עוד בהיותו שתוי, רדף המנוח אחר העורר, תקף אותו, איים עליו וגידף אותו. הסכין שהיתה ברשות העורר משמשת אותו לפעולות ביתיות; "לא היתה לו ברירה" – כך מציין הסניגור – "אלא לדקור את אחיו המנוח". המדובר לשיטתו במקרה קלאסי של הגנה עצמית. חרף האמור בתסקיר שרות המבחן סבור העורר כי לא קיימת מצדו מסוכנות שאינה מתאיינת בערובה שהוצעה מטעמו.

3.

ב"כ המשיבה סבור כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. טענת ההגנה העצמית – כך הוא מציין – נבחנה כבר במסגרת ההחלטה הראשונה בעניין המעצר. על החלטה זו לא הוגש ערר. עוד מציין ב"כ המשיבה כי שרות המבחן דחה את החלופה המוצעת וכך גם בית המשפט לאחר ששוכנע כי אשתו של העורר היא שתפקח בפועל על תנועותיו. מדובר במסוכנות קשה מצד עורר המגלה סף גרוי נמוך. מסוכנות זו, כך הוא סבור, מתחזקת עקב ההרשעה הקודמת. אין זה המקום לשחרור בערובה – בניגוד לעמדת שרות המבחן.

4.

מעשיו של העורר מעידים על רמת המסוכנות הנשקפת ממנו. מעשיו מעידים עליו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי הוא סובל מסף גרוי נמוך וכי הדרך המובילה אצלו מויכוח ומחלוקת ועד מעשה קטילה היא קצרה ביותר. העורר הורשע כבר בעבירה קודמת הנגועה אף היא באלימות והרשעה זו מחזקת את המסקנה בדבר מסוכנותו. במהלך ויכוח מילולי דקר העורר את אחיו פעמיים וגרם למותו המיידי – מעשה מחריד זה צריך היה לעורר את השאלה אם בכלל היה מקום לשקול במקרה שחרורו לחלופת מעצר; מכל מקום אפשרות זו נשקלה וגם שרות המבחן בא לכלל מסקנה כי החלופה המוצעת אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. בית המשפט המחוזי אימץ מסקנה זו – ובדין עשה כך.

הערר נדחה.