בש"פ 491/07 מדינת ישראל נ. אדנה באיו

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסה למשיב עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי בלילה שבין ה-13 ל-14 בינואר 2006, הגיע המשיב למגורון ששימש את ולדיסלב סלוצקי (להלן: המנוח), כשהוא מצויד במה שמוגדר כ"סכין קומנדו גדול", אותו הסתיר מתחת למכנסיו. במהלך הלילה שלף המערער את הסכין והנחית את להבו, פעמים רבות ובעוצמה, על פניו וצווארו של קורבנו, וכן דקר אותו בקודקודו. כתוצאה מכך מצא המנוח את מותו.

כתב האישום הוגש כנגד המשיב לבית המשפט המחוזי ביום 29.1.06, ולאחר מספר דחיות לצורך לימוד הראיות, הודיע המשיב, באמצעות בא-כוחו, את תשובתו לעובדות. מאז לא חלה התקדמות כלשהי בהליכים בעניינו של המשיב, הואיל ומועדי הוכחות שנקבעו לחודש ינואר 2007, נדחו ביוזמת בית המשפט, ועתה קבועים לתיק זה שלושה מועדים, אחד מהם בסוף חודש אפריל ושניים בחודש מאי 2007.

משחלף המועד הקבוע בסעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1998, עתרה המדינה להארכת מעצרו של המשיב מכח סעיף 62 לחוק, ובית משפט זה נעתר לה. אולם גם תקופת מעצר זו חלפה, ועתה מבקשת המדינה לשוב ולעשות שימוש בסעיף 62 לחוק, ולהאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים.

אכן, חומרת המעשים המיוחסים למערער, כמעט ואינם נותנים ברירה בידי בית המשפט, שהרי דחיית הבקשה כמוה כהנחת סכנה מוחשית לפתחו של הצבור. ברם, לבקשה שבפני פן נוסף, והכוונה לכך, שגם בתקופת המעצר המתבקשת, לא יתקיים ולו דיון אחד בעניינו של המשיב, ואם לא יידחו מועדי הדיון גם הפעם, המשמעות תהיה שמשפטו של המשיב יחל רק לאחר 15 חודשים מאז מעצרו. זהו מצב שצריך לעורר דאגה בלבו של כל מי שחרד לדמותה של מערכת המשפט בישראל, הואיל והוא מנוגד בתכלית לכוונת המחוקק. עם כך אני מתקשה להשלים, ועל כן התרעתי בעבר ואני חוזר ומתריע גם הפעם, שללא שינוי מהותי – של הדין או של הכלים הניתנים בידי בית המשפט – הולך ומתהווה מצב אשר יחייב את שחרורם של נאשמים, גם כאלה שסכנתם ברורה ומוכחת. נוכח כל אלה, החלטתי להיעתר לבקשת המדינה באופן חלקי, כדי להותיר בידה זמן לפנות לבית משפט קמא ולבקשו להקדים את הדיון בעניינו של המשיב.

אני מורה איפוא על הארכת מעצרו של המשיב ב-60 ימים, שתחילת מניינם ביום 27.1.07 או עד למתן פסק-הדין בתפ"ח 1013/06 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.