בש"פ 4916/98 עזמי שיני נ. מדינת ישראל

בפני בקשה שהוגשה ביום 4.2.98 ועניינה הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 4065/98 אשר ניתן ביום 15.7.98.

בתמיכה לבקשה נטען, כי הצורך בהארכת המועד נובע מכך, שלשם הכנת העתירה לדיון נוסף נדרשים עיון ולמידה מרובים, הכוללים הסתמכות על ספרות מקצועית ובכלל זה ספר מסויים אשר אינו מצוי בספריות השונות ואשר הוזמן במיוחד וטרם הגיע לידי המבקש.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הכנתו של טיעון משפטי שלא הובא בפני בית המשפט בשבתו בערעור, אינה מהווה טעם מיוחד. מוסיפה המשיבה, כי בפסק הדין שניתן בערעור לא נפסקה הלכה חדשה וכי החלטת בית המשפט אך יישם, בנסיבות המקרה, את ההלכה שנקבעה בע"פ 5002/94.

בתגובה לתגובה טוען המבקש, כי פסק דינו של בית המשפט בערעור אינו מתיישב עם ההלכה שנקבע בע"פ 5002/94.

לשם נקיטת ההליך של עתירה לדיון נוסף נקצבו בתקנות סדר הדין בדיון הנוסף, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות), אך חמישה עשר יום מיום מתן פסק הדין, וזאת במטרה להגיע ליציבות ולוודאות במהירות (ראה בש"א 5356/97, לא פורסם). על פי תקנה 4 לתקנות על המבקש הארכת מועד להראות "טעם מיוחד" בתמיכה לבקשתו.

יש לציין, כי בקשתו של המבקש להארכת המועד הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. אם ברצונו של המבקש היה ללמוד יותר, מעבר לזמן הקצוב בתקנות, היה עליו להגיד בקשתו בטרם חלף המועד. הדבר חשוב במיוחד כאשר מדובר בעתירה לדיון נוסף, בשל חשיבות, אי השהיית סופיותו של פסק הדין, כאמור.

הטעם לסיבת האיחור שהובא על ידי המבקש אינו עולה לעלות כדי "טעם מיוחד" כנדרש וכל כולו מצוי בשליטתו של בעל הדין עצמו. לו טעמו של המבקש היה מתקבל היה בכך כדי להפוך את החריג לכלל.

הבקשה נדחית.