בש"פ 4926/15 יוסף קריצלר נ. תמה קריצלר

1.

לפניי הודעת בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 15.7.2015 על החלטתו להטיל קנס על המשיבה, בהתאם לסעיף 7א(ב ) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון),

התשט"ז-1956. בהחלטה הוטל קנס של 2,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו מסרבת המשיבה לקבל את גטה. הקנס יגבה לטובת המדינה.

על פי סעיף 2(ב) לחוק, על הטלת עונש כאמור יש להודיע לנשיא בית המשפט העליון, ובסמכותו לבטל את העונש או לשנותו לקולה, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת.

2.

הצדדים הגישו, לאחר שביקשתי זאת, את תגובתם להחלטה. שניהם גוללו מסכת עובדתית ארוכה. אנסה לסכמה בקצרה - ביום 25.3.2008 ניתן פסק דין לגירושין על-ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה. המשיבה טענה כי פסק הדין הגיע אליה ללא חתימתו של אב"ד – הרב מנחם חשאי ז"ל, דהיינו עם שתי חתימות בלבד. בשל כך, כמו גם בשל נימוקים נוספים, ערערה המשיבה על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול. ביום 14.5.2009 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור. ביום 22.7.2009 דחה בית משפט זה עתירה שהגישה המשיבה כנגד בית הדין הרבני האזורי בחיפה ובית הדין הרבני הגדול בטענה כי התעלמו מטענותיה (בג"ץ 5126/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (22.7.2009)). ביום 30.7.2013 הורה בית הדין הרבני האזורי בחיפה, לבקשת הבעל, על כפיית גט. ביום 18.3.2015 התיר בית הדין הרבני הגדול למשיבה להגיש לבית הדין הרבני האזורי בנתניה בקשה לביטול פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, וזאת לאור טענותיה כנגדו. ביום 4.6.2015 דחה בית הדין הרבני האזורי בנתניה בקשה זו.

עוד יש לציין כי ביום 31.10.2007 ניתן פסק דין בהסכמה לאיזון משאבים בין בני הזוג (תמ"ש (חדרה) 3900/05 פלונית נ' פלוני (31.10.2007)). ביום 25.9.2013 נדחתה תביעת המשיבה לביטול פסק הדין לאיזון המשאבים (תה"ס (חדרה) 6794-02-11 פלונית נ' פלוני (25.9.2013)). ערעורה של המשיבה על פסק דין זה נדחה אף הוא, ביום 21.8.2014 (עמ"ש (מחוזי-חיפה) 26916-11-13 פלונית נ' פלוני (21.8.2014))

3.

לאחר השתלשלות אירועים זו נערך ביום 14.7.2015 דיון בבית הדין הרבני האזורי בחיפה. שני הצדדים הופיעו לדיון. הבעל ביקש כי יבוצע הגט. המשיבה סירבה לכך. היא אמרה כי "רק אחרי שיוחזר כבודי, כל הגירושין יתחילו לדון מחדש וגם חלוקת הרכוש, אז אתגרש". בעקבות זאת הטיל עליה בית הדין הרבני האזורי בחיפה את הקנס האמור.

1.

המשיבה טענה בתגובתה כנגד הטלת הקנס. טענותיה נגעו בעיקרן ל"התנהגות" בית הדין, ו"מחדליו" בקביעת הדיונים בתיק. לטענתה, הדבר מנע מבא-כוחה להופיע למרבית הדיונים בתיק, כולל הדיון בו הוטל עליה הקנס. עוד טענה כי מותב בית הדין "נותן לה הרגשה שאיננו מאמין לאף מילה שלה". לגופם של דברים בעניין סירובה לגט לא התייחסה המשיבה.

גם הבעל התנגד, באופן חלקי, לקנס. הוא סבר כי אין בכוחו של הקנס לגרום למשיבה לקבל את הגט – נהפוך הוא. לטענתו, כל עוד לא בוצע פסק הדין לאיזון המשאבים, מימוש הקנסות צפוי להיגבות מתוך נכסיהם המשותפים, באופן שישרת את מטרות המשיבה. בנסיבות אלה סבר הבעל כי יש לקצוב את משך תקופת הזמן שבו יוטל הקנס על המשיבה לתקופה של ארבעה שבועות לכל היותר, ואם תתמיד בסירובה - יש להורות על מאסרה.

2.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין הרבני ובטענות הצדדים לא מצאתי מקום להפעיל את סמכותי לבטל או לשנות את הקנס שהושת. פסק הדין לגירושין ניתן לפני כשבע שנים. פסק דין זה טרם קוים. המשיבה לא הציגה, לפחות בהליך זה, כל סיבה המצדיקה את הימנעותה מקיומו של פסק הדין. המשיבה "זכתה ליומה" בבתי הדין ובבתי המשפט, כולל בבית משפט זה. היא הייתה מיוצגת במרבית ההליכים, והקנס שהושת עליה ניתן בפניה.

3.

בכל הנוגע לטענותיו של הבעל, החלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה קובעת מפורשות כי יש לממש את הקנס שהוטל על המשיבה "מכל נכס אחר [מהחשבון המשותף] או כספים אחרים המצויים ברשותה של המשיבה". רק במידה ולא יימצא נכס אחר לגבייה, ייגבה הקנס מהחשבון המשותף, אולם גם אז "במועד חלוקת הרכוש, כל סך הקנסות ינוכו מחלקה של האישה במסגרת האיזון הכולל ולא מחלקו של הבעל בחשבון המשותף". בנסיבות אלה, זכויותיו של הבעל מוגנות, לכל הפחות עד לגובה מחצית הרכוש המשותף. את בקשתו להטיל מאסר על המשיבה, אשר איני מחווה דעה לגביה, עליו להפנות לבית הדין הרבני.