בש"פ 4968/13 תאיה מוחמד נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (מ"ת 38946-01-13, 1.7.2013, כב' השופטת מ' ברנט ) לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בדבר הקלת תנאי השחרור שנקבעו לגביו.

2.

כתב אישום שהוגש בעניינו של העורר מכיל 21 אישומים. עניינו בין היתר פעילות עבריינית במסגרת ארגון פשיעה. האישום השלישי הוא היחיד המתייחס לעורר – נאשם 11 בכתב האישום. על פי המתואר בכתב האישום, העורר ונאשמים נוספים סחטו באיומים – בעל פה ובהתנהגות – אדם (להלן: עבדאללה) שנקלע לחובות לארגון הפשיעה. בעקבות האיומים נאלץ עבדאללה לחתום על חוזה מכר כוזב המעביר את הבעלות בביתו לארגון הפשיעה כאמור. בחוזה המכר נכתב כי התמורה עבור הבית היא 700,000 ₪, אף כי שוויו הריאלי של הבית נאמד בכ- 3 מיליון ₪. עוד נכתב בכזב כי התמורה הועברה לעבדאללה במעמד החתימה. העורר מואשם כי הוביל את עבדאללה כשהוא אחוז אימה למשרדו של ראש ארגון הפשיעה שם "נחתם" חוזה המכר וכן כי הטיל את אימתו ביחד עם נאשמים אחרים כדי לאלץ את עבדאללה לחתום על ה"ההסכם", אף שידע את פרטי השקר כאמור שהכיל החוזה (ראו סעיפים 19-13 לאישום השלישי בכתב האישום). בגין מעשים אלה הואשם העורר בעבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן בהלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיפים 3(א) ו-4 לחוק איסור הלבנת הון – שתי העבירות יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין ועם סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.

3.

בית משפט קמא הורה על שחרורו של העורר בתנאים בכך שיוכל לצאת לעבוד באתר עבודה מסוים בשעות קבועות ביום בליווי אחד מארבעה ערבים שונים. לטענת הסנגוריה, תנאי זה התאים לעורר כל עוד הוא עבד בפרויקט שחייב אותו להגיע למקום מסוים. אולם, העורר הוא מנהל חברת הובלות ותפקידו מטבע הדברים כרוך בניידות ועל כן בשלב זה – משתם חלקו בפרויקט – הוא אינו יכול לעבוד. תוצאה זו גורמת על פי הנטען נזק ממשי לחברה. בהתאם ביקש העורר שבית המשפט יבטל את הגבלת חירותו בשעות היום ושיוטל מעצר בית מלא בשעות הלילה בלבד. מנגד מדגישה המדינה את חומרת מעשיו של העורר שמחייבת לגישתה את דחיית הבקשה. עם זאת, הבהירה באת כוח המדינה בדיון שהתקיים לפניי כי היא מוכנה לשקול מתן הקלה מסוימת בדומה לתנאי השחרור שחלו עד כאן ואף הביעה נכונות להרחיב את מעגל הערבים.

4.

דין הערר להידחות. בית משפט המחוזי היה נכון לשחרר את העורר למעצר בית תוך שהתיר לו לצאת לעבוד במקום מסוים במשך רוב שעות היום. זאת, אף שלכאורה העורר עבר עבירה במסגרת ארגון פשיעה. יוצא מכך כי מצבו של העורר נבדק בצורה אינדיבידואלית תוך שנשקלו נסיבותיה של הבקשה. הקושי לקבל את בקשת העורר כהוויתה בהליך זה הוא שהיא רחבה מדי באופן שאינה מאפשרת כל פיקוח בשעות היום. אף שנמצאו שיקולים שתומכים במתן חלון יציאה של העורר ממעצר בית לצרכי עבודה, אינני סבור כי הם הולמים הסרת כל מסגרת מהחלון האמור. זוהי משמעותה של בקשת העורר. במעשיו גלומה מסוכנות שמונעת מתן חירות לעורר בדרגה כזו. רוצה לומר, כי במידה והעורר יגיש בקשה שדומה במאפייניה למתווה הקודם שנקבע – שעות מוגדרות, ליווי על ידי ערבים ותחימת מקום הימצאותו, כי אז יש מקום לשקול בצורה מחודשת את תנאי שחרורו. למעשה זו היא עמדת המדינה. עד אז תנאי השחרור ככל שהם רלוונטיים יחולו.

5.

בכפוף לאמור, הערר נדחה.