בש"פ 4989/99 משה אקובאס נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה בקשה לעיון מחדש בתנאי המעצר שהעורר נתון בו עד לסיום ההליכים בכתב אישום שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בת.פ.ח. 50317/99. בכתב האישום האמור מיוחסים לעורר שני אישומים. הראשון בהם הוא נסיון לשידול לרצח, האישום השני מכיל שלוש עבירות והן:החזקת סם בכמות שאינה לצריכה עצמית, נסיון להספקת סם והחזקת שטר כסף מזויף.

החומרה שבמעשים היא בכך, שעל פי הנטען, העורר עבר את כל העבירות הללו בהיותו שוטר ביחידת ליווי אסירים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. לפי הנטען, הוא הציע לאחד מעדי התביעה להשתתף יחד עימו, תמורת תשלום סכום כסף ניכר מאד, ברצח איש כנופיה שהשתייך לכנופיה מתחרה לכנופיה שאליה סבור היה העורר שהעד משתייך. מה שלא היה ידוע לעורר, לפי הטענה, הוא שאותו עד תביעה החליט בינתיים לשנות את טעמו ולשתף פעולה עם המשטרה. כך התגלה העניין.

גם האישום השני קשור עם היותו שוטר ביחידת ליווי אסירים. הנסיון מיוחס להספקת סם לאדם, שהיה עצור ושהעורר היה מופקד יחד עם חבריו על משמורתו. גם הנושא של השטר המזויף אינו מתייחס לשטר אחד בלבד אלא לכמות של 30,000 דולר בשטרות של 100 דולר כל אחד, אשר העורר, לפי הטענה, מכר אותם בסכום של 56,000 ש"ח.

כל מה שתיארתי עכשיו הוא ראיות לכאורה בלבד. העורר אינו מודה באישומים המיוחסים לו, אף על פי שיש עובדות מסוימות שהוא מודה בהן.

עם הגשת כתב האישום נתבקש בית המשפט המחוזי לצוות על מעצרו של העורר, אולם בית המשפט, לאחר שנחה דעתו שיש עילת מעצר ושיש ראיות לכאורה, החליט על חלופת מעצר בתנאים די מגבילים. המדינה לא השלימה עם ההחלטה וערערה בבש"פ 2089/99, שנדון בפני חברי, כבוד השופט אור. השופט אור בהחלטתו מיום 2.4.99 קיבל את ערר המדינה, והחליט שהעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו. בזאת למעשה תמה השאלה של קיום עילת מעצר וראיות לכאורה והסניגוריה לא חולקת על כך היום.

בפני מונח ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי שדחה בקשה לעיון מחדש. הבעילה לבקשה היתה כפולה: האחת היא נקיפת הזמן מאז הגשת כתב האישום ועד למועד ההוכחות הראשון שנקבע לחודש אוקטובר דהשתא. ב"כ העורר טוענת, שכבר היום ברור, שהמשפט הזה לא יוכל להסתיים בתשעת החודשים שקבע המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, למעצר עד תום ההליכים. מכיוון שהדבר ברור כבר עכשיו, היות ותשעת החודשים עומדים להסתיים ב3.12.99-, ראוי כבר עכשיו לשחרר את העורר בערבות. הנימוק השני הוא, שבינתיים נבדק העורר על ידי פסיכיאטר, פרופ' טיאנו, ולפי חוות דעתו של הפסיכיאטר הזה, המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום אינם עולים בקנה אחד עם אופיו ועם אישיותו, כפי שהפסיכיאטר התרשם. הפסיכיאטר גם מציין, שהאיש הזה דומה יותר לטיפוס של קורבן לעבירות מירמה מאשר לעבריין.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ'רניאק) דחה את הערר בהחלטה קצרה ותמציתית מאד. יכול להיות שאם בית המשפט המחוזי היה מנמק בצורה יותר יסודית, לא היה מוגש ערר. הקיצור הוא תכונה טובה. אנחנו לפעמים מאריכים מדי בהחלטות ובפסקי דין, אבל גם בעניין זה צריך לשמור על חוש מידה. כשנטענת טענה שראויה להשמע, כדאי להגיב עליה בצורה מנומקת.

אשר לטענה בדבר חוות הדעת של הפסיכיאטר, אני מסכים עם השופטת הנכבדה, שאין בה כדי לשנות את התמונה. גב' גוטמן טענה, שגם ראיות התביעה לא עמדו במבחן החקירה הנגדית והיא לא מבקשת לייחס לחוות הדעת הזו יותר מאשר משקל של ראיה לכאורה. אני סבור שגם זאת אי אפשר לעשות. הפסיכיאטר בדק את האיש וקרא את כתב האישום. הוא לא קרא את חומר הראיות. גם אם היה קורא את החומר הראיות, אינני חושב שיהיה זה בריא, אם בית המשפט, בשלב מוקדם כל כך לדיון, יחליט כלפי חוות דעת מעין זו, שמשהו השתנה בנושא הראיות לכאורה.

הטענה השניה שבפי ב"כ העורר היא טענה כבדת משקל הרבה יותר. נקיפת הזמן היא בהחלט נימוק שצריך לשקול אותו. אבל אני לא מקבל, שצריך, עוד לפני שחלפו תשעת החודשים, לקבוע שהמשפט בודאי לא יסתיים בתוך הזמן.

נכון שחלף זמן ניכר מקריאת כתב האישום ועד תחילת ההוכחות, אבל גם נכון שבישיבה שהתקיימה בבית המשפט המחוזי ב16.7.99- אמר הסניגור, שהוא מעוניין לעבור על 25 קלסרים של חומר ראיות, שאיננו במסגרת חומר הראיות של התביעה בתיק זה, שמא הוא ימצא בתוך החומר הזה ראיות לטובת העורר. הוא מציין במפורש שהוא מקווה שהוא יוכל לסיים עבודה זו עד לאחר הפגרה. מי שאומר דברים אלה, לא צריך להיות מופתע כשבית המשפט קובע את המשפט לאחר הפגרה; מה גם שעו"ד גז הוסיף ואמר, שלפי הערכתו התביעה תזדקק ליומיים. בית המשפט קבע שלושה ימים, מתוך הנחה שהמשפט כולו יסתיים בתוך המועד של תשעת החודשים. בנסיבות אלה אינני רואה שהשתנה משהו שמצדיק עיון מחדש, והתוצאה היא, שהערר נדחה.