בש"פ 5013/01 אלי בן עמי נ. מדינת ישראל

1.שני אישומים יוחסו לעורר בכתב האישום שהוגש נגדו ונגד אחרים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. באישום הראשון נטען, כי בחודש אוגוסט 1999 הגיעה לישראל אשה ממולדביה באמצעות מסמכים מזויפים, ומאז היא הועסקה בזנות. בחודש נובמבר 99 החל להעסיק אותה אחד, פטר סובלוב (נאשם 1 בכתב האישום) אשר שילם "תמורתה" למי שהעסיקה עד אז, סכום של 6,500 $.

בחודש פברואר 2000 החלה אותה אשה (להלן: המתלוננת) לעבוד במכון בבאר-שבע, שבעליו הם העורר ואלי אקרמן (נאשם מס' 3). לטענת המשיבה, שילמו העורר ושותפו לפטר סובלוב 3000 דולר, המהווים את מחצית הסכום ששילם בשעתו סובלוב עבור "רכישתה של המתלוננת", ומאז היא הועסקה בזנות עבור סובלוב, העורר ואקרמן, במשותף.

ועוד טענה המשיבה באישום זה, כי בחודש מאי 2000 "מכרו" העורר ושותפו את המתלוננת לאדם נוסף, תמורת סכום של 4,000$, ואחר כך היא התגלגלה לידיהם של "רוכשים" נוספים.

באישום השני יוחס לעורר זה ביצועם של מעשי סדום ומעשי אינוס במתלוננת.

עם הגשתו של כתב האישום, ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לה.

2.ראיות המשיבה מתבססות בראש ובראשונה על גרסתה של המתלוננת, ומאחר שזו כבר העידה, התברר שהבסיס לאישום השני אשר יוחס לעורר, רחוק מלהיות איתן. מסקנה זו התבקשה מתשובות שהשיבה המתלוננת, ומהן ניתן להבין כי קיומם של יחסי המין עם העורר, ספק אם היו שלא בהסכמתה, ועל כן האישום היחידי שבגינו מוסיף העורר לשהות במעצר הוא האישום הראשון.

בא-כוח העורר טען כי גם באישום זה חל כרסום בראיות המשיבה, ועל כן פנה לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, אך בקשה זו נדחתה, ומכאן הערר שבפניי.

3.לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

העברות שיוחסו לעורר הן סרסרות ומעשה זנות, שידול לזנות, השכרה והחזקה של מקום לשם זנות, ואלו הן עבירות שעל אף חומרתן אין נוהגים לעצור בגינן נאשם עד תום הליכים.

אך הרקע לעבירות הפעם שונה, הואיל ואם גרסת המשיבה נכונה, כי אז יש לנו ענין עם סחר בנשים, וזו מסקנה המתבקשת מכך שהעורר ואחרים העבירו את המתלוננת מיד ליד, ובכל פעם לאחר שהאחד סיים להפיק ממנה רווחים, היא נמסרה לידיו של אחר, במחיר מלא, וזה המשיך להעסיקה באותו עיסוק בזוי.

אלה הם מעשים המקוממים את הדעת, ולא אוכל לומר שבשלב זה, לאחר עדות המתלוננת, שראיותיה של המשיבה התערערו, אדרבא, אנו מצויים למעשה באותה נקודת מוצא שהצדיקה בשעתו את מעצרו של העורר ואחרים. ובמלים אחרות, התמונה הכללית היא שהחלפת מעבידיה של המתלוננת בתדירות כה גבוהה, משתלבת היטב בטענת המשיבה בדבר סחר באשה זו למטרה של העסקה בזנות, הואיל ואני מתקשה להניח שמי שהפיק ממנה רווחיים, הסכים להעבירה לאחר ללא תמורה.

על השקפת הפסיקה ביחס לדרך בה יש לנהוג באלה הסוחרים בנשים לצורך סרסרות בזנות, עמד בית משפט זה בבש"פ 1524/01 מדינת ישראל נ' אקרמן , ולא ראיתי סיבה לנהוג אחרת בעורר שבפני. מכאן מסקנתי כי דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.