בש"פ 5031/03 מדינת ישראל נ. סאלם רובאעי

המשיבים הובאו לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה באשמת ביצוען של מספר עבירות – רצח בכוונה תחילה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, והצתה. על פי הנטען בכתב האישום, הגיעו המשיבים סמוך לביתו של קרבנם, וכאשר ראו אותו מגיע עם אשתו, הם פתחו לעברו באש מאקדחים שהחזיקו בידם. כתוצאה מהירי נגרם מותו של המנוח, ואשתו נפצעה מקליע שחדר לירכה. המשיבים נמלטו בנסיעה עם רכבם, ובאזור מושב רגבה הם הציתו אותו והמשיכו בנסיעה עם אדם אחר שהמתין להם, הוא הנאשם השלישי בכתב האישום.

כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 11.9.02, והוא לווה בבקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי שוכנע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה, ואלו מתבססות על שלושה רבדים: עד ראיה לירי, הפרכת האליבי לו טענו המשיבים, ואיכון מיקום המצאם של המשיבים בזירת האירוע ובמקום בו הוצת הרכב. מסקנתו הנוספת של בית המשפט היתה כי אותן ראיות מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, ובדין סבר בית המשפט המחוזי כי בנסיבות אלו אין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר. ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט העליון, נדחה.

אף שהמשיבים מצויים במעצר מאז חודש אוגוסט 2002, החלה שמיעת ראיות המשיבה רק ביום 17.3.03, ובאותו יום נשמעו 2 עדים בלבד. בשני מועדים נוספים בחודש מרץ ובחודש אפריל 2003 נשמעו 10 עדים, ולפיכך ברור כבר עתה כי הדרך עד לסיום משפטם של המשיבים ארוכה, הואיל והמשיבה עתידה להשמיע 59 עדים לפחות. על רקע כל אלה ביקשו באי כוחם של המשיבים, עורכי הדין א' ו-ש' בר-עוז, לדחות את בקשת המשיבה להארכת מעצרם של שולחיהם מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. הם סבורים כי כבר עתה ניתן לומר שמשפטם של המשיבים לא יסתיים בתקופת המעצר לה עותרת המשיבה, ועל כן נראה כי היא עתידה לעתור להארכות מעצר נוספות. אפשרות אחרונה זו שהעלו באי-כוח המשיבים נראית בעיני סבירה מאד, ועל כן תהיתי כיצד לנהוג במשיבים לנוכח ההלכה הפסוקה לפיה השימוש בסעיף 62 לחוק ראוי לו שייוחד למקרים חריגים בלבד, ואסור לעשות בו שימוש כדרך שגרה. מנגד, עומדת חומרתם המופלגת של המעשים שיוחסו למשיבים, והרי אם מעשים אלה יוכחו, כי אז לא יהיה מנוס מהמסקנה כי מדובר במי שלצורך "חיסול סכסוכים" אינם מהססים לעשות שימוש בנשק חם בטבורה של עיר, ואף לגרום לקיפוח חיי אדם. מי שכך נוהג סכנתו אינה טעונה עוד הוכחה, ולפיכך, ואף שנראה כי לא יהיה די בתקופת המעצר הנוכחית כדי לסיים את המשפט, שוכנעתי כי הכף נוטה בשלב זה לזכות האינטרס המחייב הגנה על שלום הציבור, וטרם הגיעה השעה להעדיף על פניו את אינטרס המשיבים ואת זכותם להתהלך חופשי.

אני מחליט אפוא לקבל את הבקשה, ומעצרם של המשיבים מוארך ב-90 ימים החל מיום 11.6.2003 או עד למתן פסק הדין בת.פ. 411/03 של בית המשפט המחוזי בחיפה, הכול לפי המוקדם.