בש"פ 5068/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.העורר עצור מיום 16.3.06 באשמה של כניסה לישראל לא כחוק, בניגוד לסעיף 12(1) ל חוק הכניסה לישראל , תשי"ב -1952. ביום 10.4.06 הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אותו. ביום 6.6.06 הגיש העורר עתירה לבג"צ (בג"צ 4686/06) ובה ביקש הכרה במעמדו כסייען למדינת ישראל, וביקש אשרת שהייה וזכויות סוציאליות בישראל. ביום 6.6.06 ניתן סעד ביניים בבית משפט זה, המונע את הרחקת העורר מישראל. משניתן סעד ביניים בבית המשפט העליון, פנה העורר בבקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום, וביקש לדון שנית במעצרו. בית משפט השלום קבע כי לא מתקיימת נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר, ודחה את הבקשה. ערר לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. על כך הגיש העורר ערר לבית משפט זה.

2.בערר לפנינו, נטען כי מתן צו הביניים בעתירה בבית המשפט העליון מהווה נסיבה חדשה שיש בה כדי להצדיק שחרור בחלופת מעצר. על פי הטענה, צו זה מגלם מעין היתר כניסה לישראל, ואין חשש מהימלטות העורר לאיזור, שכן משם הוא חדר לישראל. עוד נטען, כי טעה בית המשפט בכך שלא בדק חלופת מעצר בעניינו של העורר, והוא הציע חלופה מסוימת לבדיקה. ב"כ העורר הצביע על מצוקתו הנפשית של מרשו, ועל כך שהתנסה בשני נסיונות אובדניים בכלא.

3.במועד הדיון בערר, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. תסקיר כזה הוגש. שירות המבחן בדק שלוש חלופות שהוצעו על ידי העורר ומצא את כולן בלתי מתאימות. חלופה רביעית שהוצעה אצל מוניר חוסין נמצאה מתאימה. שירות המבחן המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר זו, מתוך הערכה כי הוא אינו מצוי ברמת סיכון גבוהה.

4.בעקבות הגשת התסקיר, בקשתי את תגובות הצדדים לאמור בו. מתגובת המדינה מיום 10.8.06 עולה כי ביום 12.7.06 הודה העורר והורשע באישום נגדו, ובהסכמת הצדדים, הענין נדחה לתזכורת לנובמבר 2006 כדי להמתין להכרעה בעתירה לבג"צ שהעורר הגיש. על פי דברי ב"כ המדינה, ועדת מאויימים אמורה להתכנס בעניינו של העורר בתאריך 5.9.06. עמדת המדינה היא, כי בנסיבות שנוצרו, ראוי כי הערכאה הדיונית הדנה במשפטו של העורר היא שתקבע את גורלו במסגרת גזר הדין, והציעה כי תפעל להקדמת מועד הדיון בטיעונים לעונש מיד בסמוך לאחר הדיון בועדת המאויימים.

ב"כ העורר מבקש לשחרר את מרשו בחלופת מעצר לאור צו הביניים שהוצא, ולאור התסקיר החיובי שהוגש בעניינו, ונוכח נסיבותיו האישיות של המבקש.

5.הערר מעלה שאלות במישור הדיוני והמהותי. אשר למישור הדיוני, לפנינו מדובר בבקשה לעיון חוזר, המושתתת על טענה כי מתן צו הביניים בעתירה לבג"צ המונע את גירוש העורר מישראל עד להכרעה בעתירה, מהווה נסיבה חדשה המצדיקה הערכה מחודשת בהחלטת המעצר. אין ממש בטיעון זה. סעד הביניים שניתן במסגרת העתירה לבג"צ אינו משליך כהוא זה על המישור הפלילי, בו מואשם העורר בעבירה של כניסה שלא כדין לישראל. העובדה בלבד שנאסר על הגורם המוסמך להרחיק את העורר מהארץ כל עוד לא הוכרעה העתירה בבג"צ אינה משפיעה על שאלת מסוכנותו לביצוע עבירות נוספות באם ישוחרר בחלופה וגם אינה עונה לחשש שלא יתייצב למשפט. די היה בעילתו של ההליך כבקשה לעיון חוזר כדי לדחות את הערר על הסף.

6.עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס לגופן של טענות העורר, ולצורך כך הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. תסקיר זה הוא, בעיקרו, חיובי, ואלמלא ההתפתחות שחלה במשפט בינתיים, נוכח הרשעתו של העורר בדין, הייתי שוקלת בכובד ראש את שחרורו לחלופה המוצעת על ידי שירות המבחן; אלא שבינתיים העורר הורשע על פי הודאתו, ועניינו ממתין לגזר דין שיינתן, כך יש להניח, בתוך פרק זמן לא ארוך.

לאור הנסיבות החדשות שנוצרו, נראה לי שהכף נוטה לקבל את הצעתה של המדינה, לפיה יש להמתין לגזר הדין בעניינו של העורר העומד בפתח, ולהותיר לערכאה הדיונית את ההחלטה בענין עונשו של העורר, אשר ייתר ממילא את שאלת מעצרו או שחרורו של העורר.

גישה זו נראית לי נכונה, ובלבד שההמתנה לגזר הדין לא תתעכב מעבר לתקופה סבירה. לפיכך אני מחליטה, כי אם לא ינתן גזר דין בעניינו של העורר עד ל-15.10.06, כי אז הוא יהיה רשאי לפנות פעם נוספת לבית משפט השלום בבקשה להחיל עליו חלופת מעצר, וניתן יהיה להסתמך לצורך כך על החלופה המוצעת בתסקיר המבחן, ולהוסיף לתנאי של מעצר בית מלא, גם תנאי שחרור נוספים, כמתבקש על פי הנסיבות.

7.לאור זאת, הערר נדחה, בכפוף לתנאים שפורטו בפסקה 6 לעיל.