בש"פ 5077/13 חמזה חטיב נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש) מיום 25.6.2013, בה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ש' פיינסוד-כהן) מיום 17.6.2013, והוחלט להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

נגד המבקש, יליד 1992, הוגש ביום 22.5.2013 כתב אישום לבית משפט השלום בעכו בגין עבירות של חבלה תוך שימוש בנשק קר והחזקת סכין שלא למטרה כשרה. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 13.5.2013 דקר המבקש את המתלונן באמצעות סכין יפנית. עוד תואר כי אחיו של המתלונן הגיע למקום כדי לסייע לו והכה את המבקש בגבו, אז הסתובב המבקש ודקר גם אותו. באותו מועד על פי הנטען אף החזיק המבקש סכין נוספת.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 17.6.2013 קבע בית משפט השלום בהמשך לעמדת המבקש בדיון מיום 27.5.2013, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו וכן כי קמה עילת מעצר סטטוטורית בעניינו. בהתייחס לתסקיר המעצר ציין בית משפט השלום כי המבקש הכחיש את המיוחס לו וכן הכחיש כי קיימים סכסוכים קודמים בינו ובין המתלונן ואחיו (להלן ביחד: המתלוננים ), ועל כן לא הייתה בפני שירות המבחן תמונה ברורה באשר ליחסים ששררו בין המבקש לבין המתלוננים ונפגעה יכולתו להעריך את רמת הסיכון להישנות עבירות אלימות מצד המבקש. בשל עברו הנקי של המבקש ונוכח התרשמותו החיובית מחלופת המעצר המוצעת, החליט בית משפט השלום בסופו של דבר על שחרורו של המבקש למעצר בית בבית דודתו ובעלה ובפיקוחם, ובתוספת איזוק אלקטרוני. עוד הורה בית משפט השלום למבקש שלא ליצור קשר עם המעורבים בפרשה, וקבע ערבויות כספיות.

3.

על החלטת בית משפט השלום מיום 17.6.2013 הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 25.6.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי עבירות בנשק קר מקימות עילת מעצר וחזקת מסוכנות סטטוטורית, ועל בית המשפט לבחון האם הצליח המבקש לסתור חזקה זו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי זכותו של נאשם להכחיש את ביצוע העבירה המיוחסת לו מבלי שההכחשה תפעל לחובתו במסגרת תסקיר המעצר. יחד עם זאת בהיעדר המלצה בתסקיר, היה על בית משפט השלום להיכנס לעובי הקורה בעצמו ובמקרה דנן, כך קבע בית המשפט המחוזי, מדובר בתקיפה שביצע המבקש, לכאורה, במרכז הכפר ולאור יום ובעטיה נגרמו לשני אנשים פציעות של ממש. נסיבות אלה מלמדות לגישתו על מסוכנות מובהקת לציבור בכלל ולמתלוננים בפרט מצד המבקש וכי למרות עברו הנקי ולאחר עיון בחקירת המפקחים שהוצעו, אין הוא סבור כי חלופת המעצר שהוצעה יש בה כדי לאיין את מסוכנותו.

4.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי בה עותר המבקש לשחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים. לטענת המבקש טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי משלא סתר המבקש את חזקת המסוכנות, דינו מעצר עד תום ההליכים, וזאת מבלי שבחן האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו פחותה. עוד טוען המבקש כי למרות קביעתו של בית המשפט המחוזי, הכחשת העבירה בתסקיר המעצר עמדה לו לרועץ בעת שבית המשפט בחן את חלופת המעצר ודחה אותה ללא הנמקה מספקת.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לערור בענייני מעצר ניתנת אך במקרים שבהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. אמנם, במקרים חריגים בהם סבור בית המשפט כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית, ייתכן ותינתן רשות לערור אף בלא שהתקיימו התנאים המפורטים לעיל (בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (17.4.2011)), אך המקרה דנן אינו מקיים את התנאים האמורים והוא מתרכז בטענות ערעוריות פרטניות. למעלה מן הדרוש יצויין כי מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי עולה בבירור, בניגוד לטענת המבקש, כי הוא בחן את מכלול נסיבות העניין וכן את חלופת המעצר המוצעת ומצא שאין בה כדי לאיין את מסוכנות המבקש. מסקנה זו אינה מצדיקה התערבות גם לגוף הדברים.

אשר על כן הבקשה נדחית מכוח הוראת סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 .