בש"פ 5086/13 עידן דגן נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט צ' קאפח) מיום 5.7.2013 בה התקבל ערר שהגיש המבקש על החלטות בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופטת מ' בן ארי) מיום 27.5.2013 ומיום 17.6.2013 לעוצרו עד תום ההליכים, והוחלט על שחררו למעצר בית בתנאים מגבילים.

1.

נגד המבקש, יליד 1979, ואחר (להלן ביחד: הנאשמים ) הוגש ביום 20.5.2013 כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב – יפו המייחס לשניהם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש ולאחר עבירה נוספת של החזקת סכין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.5.2013 המתלונן עמד ושוחח בטלפון הנייד שלו בסמוך לדירתם של הנאשמים, כשהאחר פנה אליו ואמר לו להסתלק מהמקום. על פי המתואר, המתלונן החל להתרחק מהמקום והנאשמים רדפו אחריו בעוד המבקש אחז בקרש והאחר בסכין. בהמשך לכך, אף נטען כי המבקש הכה את המתלונן באמצעות הקרש, הפילו לקרקע והנאשמים המשיכו להכות אותו יחד. בשלב זה, הצליח המתלונן להימלט והחזיק בקרש אחר על מנת להגן על עצמו, ובתגובה, כך על פי כתב האישום, דקר אותו האחר בצוואר, בבטן, בחזה ובכתף, בעוד המבקש הכה אותו באמצעות הקרש שהחזיק. עוד מתואר כי המתלונן השליך את הקרש על הנאשמים והחל במנוסה, אך הנאשמים רדפו אחריו, השליכו אותו על הכביש והאחר דקר אותו שוב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 27.5.2013 קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לנאשמים עליה למד מעדותו של המתלונן, תיעוד פציעותיו ועדות ראיה. כמו כן הורה בית משפט השלום על עריכת תסקירי מעצר. לאחר בחינת תסקירי המעצר בעניינם של הנאשמים ובהתבסס על קביעתו הקודמת לעניין הראיות לכאורה, הורה בית משפט השלום בהחלטתו מיום 17.6.2013 על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים, וזאת על אף ששירות המבחן המליץ על שחרורם לחלופות מעצר בתנאים מגבילים. בית משפט השלום ציין כי למבקש הרשעות קודמות, בין היתר בגין עבירת אלימות, וקבע כי המסוכנות הנשקפת מן המעשים המיוחסים לו כמי שחבל במתלונן רק בשל כך ששוחח בטלפון, מקימה עילת מעצר וכי בהינתן אופי העבירה וחומרתה, לא ניתן לתת במבקש את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופה.

3.

על החלטות אלה עררו הנאשמים, וביום 4.7.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי בעניינם של הנאשמים קיימות ראיות לכאורה תוך דחיית טענתם כי פעלו מתוך הגנה עצמית, כמו כן נקבע כי מסוכנותם נשקפת מן המעשים המיוחסים להם. עם זאת סבר בית המשפט המחוזי כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחרר את הנאשמים למעצר בית ובהחלטתו מיום 5.7.2013 הורה על שחרורם כנגד הפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 5,000 ש"ח וכן סכום של 2,000 ש"ח במזומן, כל אחד. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש ישהה במעצר בית בבית סבתו ובמסעדה הצמודה לבית בפיקוח סבתו ואימו ובפיקוח נוסף של שירות המבחן למשך שישה חודשים. בהחלטתו, התיר בית המשפט המחוזי למבקש לצאת אחת ליום לבקר את סבו בבית החולים, וכן לצאת לאיוורור אחת ליום למשך שעתיים בליווי מי מהמפקחים, אך אסר על הנאשמים ליצור קשר אחד עם השני.

4.

מכאן בקשת הרשות לערעור שלפניי בה טוען המבקש כי בעניינו מתעוררות שאלות משפטיות וציבוריות חשובות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. לטענת המבקש, לא ניתן היה לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה שכן מעשיו נעשו לשם הגנה עצמית. המבקש אף טוען כי מקרה בודד בו נקלע אדם לסיטואציה נקודתית בה נחלץ לעזרת חברו המצוי בסכנה, אינו מעיד על מסוכנות. לבסוף טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו תנאים שווים לשני הנאשמים, למרות שהנאשם האחר היה דומיננטי ממנו ודקר את המתלונן. נוכח האמור, טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצר בית בעניינו וכי לכל היותר ניתן היה להסתפק במעצר בית לילי, תוך הרחקתו מן המתלונן.

5.

דין הבקשה להידחות. טענות המבקש נטועות כולן בעניינו הפרטני ובהתרשמות הערכאות הקודמות מן הראיות לכאורה. הטענות שמעלה המבקש בבקשה נדונו ונדחו בשתי הערכאות הקודמות ולא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדר המקרים המעוררים סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש, או כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור ב"גלגול שלישי" (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (17.4.2011)).

הבקשה נדחית, אפוא, מכוח הוראת סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 .