בש"פ 5120/13 ארתור ארושנוב נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת) שניתנה ביום 16.7.2013 ובה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ד' בן-טולילה) מיום 7.7.2013 הקובעת כי קיימת עילת מעצר וכן כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש בעבירות המיוחסות לו.

1.

נגד המבקש, יליד 1990, הוגש ביום 4.7.2013 כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע בגין עבירות של ניסיון למעשה מגונה, תקיפה סתם והחזקת סכין שלא כדין. על פי המתואר בכתב האישום בתאריך 27.6.2013 בשעות הלילה עקב המבקש אחר המתלוננת ולפתע תקף אותה בכך שאחז את גרונה וחסם את פיה. על פי הנטען עוד בכתב האישום, ניסה המבקש לנשק את המתלוננת ללא הסכמתה אך בשלב זה, ובשל צעקות המתלוננת שיחרר אותה המבקש וברח מהמקום. בכתב האישום אף נטען כי בעת שהמבקש עוכב לחקירה, נמצא ברכבו פגיון.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 7.7.2013 קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למבקש. על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות של תקיפה סתם והחזקת סכין לא חלק המבקש ועל קיומן של ראיות לכאורה להוכחת ניסיון למעשה מגונה למד בית המשפט מאמירותיו של המבקש בפני שוטרים לפיהן רצה לנשק את המתלוננת. עוד קבע בית משפט השלום כי קיימת במקרה זה עילת מעצר מובהקת, בשל המסוכנות הנשקפת מן המעשים המיוחסים למבקש כמי שעקב אחר המתלוננת בשעת לילה התנפל עליה, חנק אותה וסתם את פיה. יחד עם זאת העיר בית משפט השלום כי המבקש הוא אדם צעיר שאין לחובתו הסתבכויות קודמות עם החוק ועל כן הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו ועל הארכת מעצרו עד להחלטה אחרת.

3.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית משפט המחוזי בו טען כי לא קיימות ראיות לכאורה ככל שהדבר נוגע לעבירת ניסיון למעשה מגונה ומשכך לא קמה עילת מעצר. בהחלטתו מיום 16.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערר ואימץ את קביעותיו של בית משפט השלום בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לעבירה של ניסיון למעשה מגונה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי גרסת המבקש - לפיה האמירה בדבר רצונו לנשק את המתלוננת נאמרה על ידו רק משום שסבר כי בעקבות כך יוכל להשתחרר - דינה להתברר בפני הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מעשיו של המבקש מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו אפילו מדובר בעבירה של תקיפה סתם. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום לשחרר את המבקש ללא בחינת תסקיר מעצר הצפוי להיות מוגש בעניינו.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בה שב המבקש ועותר לשחרורו למעצר בית לאלתר, ובלא שבית המשפט יידרש לתסקיר המעצר. המבקש חוזר וטוען כי אין תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו בעבירת ניסיון למעשה מגונה, וכי התעלמות בית המשפט מכך מהווה עיוות דין. עוד טוען המבקש כי אף שקיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות של תקיפה סתם והחזקת סכין, הרי שלא קמה עילת מעצר בגינן. לבסוף טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי הפנה את שאלת המסוכנות לשירות המבחן, מבלי שהכריע בעצמו האם מתקיימת מסוכנות או עילת מעצר אחרת.

5.

דין הבקשה להידחות. המבקש שב ומעלה בבקשתו את אותן הטענות שעמדו בפני בית משפט השלום ובפני בית המשפט המחוזי עת ניתנו ההחלטות בעניינו. טענות אלה נדונו ונדחו בשתי הערכאות הקודמות ולא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדר המקרים המעוררים סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש, או כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערור ב"גלגול שלישי" (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקאות 7-6 (17.4.2011)). כפי שקבעו הערכאות הקודמות, הטענות שהעלה המבקש בדבר ראיות לכאורה לביצוע עבירה של ניסיון למעשה מגונה, ראוי להן כי תתבררנה בהליך העיקרי ומכל מקום, שאלת שחרורו לחלופת מעצר עדיין תלויה ועומדת והיא תיבחן עם קבלת תסקיר המעצר.

הבקשה נדחית, אפוא, מכוח הוראת סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 .