בש"פ 5140/98 ויטלי בורקוש נ. מדינת ישראל

1.העורר, המואשם יחד עם שמעון גרובמן המכונה סנצ'יק (להלן: סנצ'יק) ברציחתו של נתן סגנובסקי (להלן: המנוח), נעצר עד תום הליכי המשפט.

על החלטה זו הוגש ערר, בגדרו נטען כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה אינה מספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.מחומר החקירה עולות העובדות הבאות: סנצ'יק הסתכסך עם המנוח בשל סירובו לשלם למנוח כספים שהלה תבע ממנו. בתאריך 30.4.98, בשעה 22:00 לערך, פגש המנוח בסנצ'יק ובעורר באזור המסעדות בטיילת בבת-ים והתנהל ויכוח קולני בין העורר למנוח בעניין חובו של סנצ'יק. כתום הוויכוח נכנסו סנצ'יק והעורר למכוניתו של סנצ'יק ועזבו את המקום, בעוד המנוח עזב את המקום עם מכוניתו של ויקטור שולייקין. בשעה 23:00 לערך נפגשו המנוח וסנצ'יק ביישוב אזור, וזמן קצר לאחר הפגישה חזר סנצ'יק לבת-ים במכוניתו של ויקטור כשחלונה מנופץ ובה גופתו של המנוח שנורה למוות באקדח. סנצ'יק מסר את הרכב והגופה לשולייקין, תוך שהוא מציין כי המנוח ירה ראשון, ושולייקין הוביל את הגופה לבית-חולים וולפסון בחולון.

3.לפי גרסת התביעה, העורר נוכח בפגישה באזור בין המנוח לבין סנצ'יק והיה שותף לרצח. זאת למדה היא מן העובדות הבאות: לאחר תום הוויכוח, נראה כאמור העורר נוסע בחברתו של סנצ'יק בבת-ים במכוניתו של האחרון. במהלך השעה שחלפה בין הוויכוח לפגישת המנוח וסנצ'יק באזור נקלטו התקשרויות טלפוניות מן הטלפון הנייד של סנצ'יק לטלפון הנייד של אחיו של העורר, ולרי בורקוש, שהוא בעל מועדון בתל-אביב. סמוך לאחר השעה 23:00 ביקש ולרי בורקוש מואדים כצנלסון לפגוש את העורר במסעדה בבת-ים ולהסיעו משם. העורר עצמו, בשיחה שניהל מבת-ים בטלפון הנייד של סנצ'יק בשעה 23:27, ביקש את כצנלסון להזדרז. כאשר נפגשו הבחין כצנלסון כי העורר נרגש. העורר ואחיו הנחו את כצנלסון "לשכוח" כי הסיע את העורר מבת-ים וכי הוא מכיר את סנצ'יק. בסופו של עניין הביא כצנלסון את העורר למועדונו של אחיו. בחקירתו במשטרה לא מסר העורר הסבר הגיוני המתיישב עם חפותו.

4.בית-המשפט המחוזי סבר כי ראיות אלה מספיקות. וכך נכתב בהחלטתו:

נקודת המוצא בעניינו היא העובדה שישנן ראיות נסיבתיות מספיקות לכאורה להבטיח סבירות הרשעתו של סנצ'יק, היינו, בין היתר, את דרך הנסיעה של סנצ'יק אל זירת הירי וממנה ואת לוח הזמנים של ההתרחשויות. כיון שכך מוכח, לכאורה, גם מוצאו ומובאו של [העורר]. הוא יצא מנקודת המוצא ברכבו של סנצ'יק ועמו וחזר אל אותה נקודה בו זמנית עם סנצ'יק. בשובו אחז ודיבר ממכשיר הפלאפון של סנצ'יק אשר דקות אחדות קודם לכן היה בזירת הירי. אם אפשר היה לחשוב - ולא בנקל - על אפשרויות המתיישבות עם העובדות הנ"ל ועם התנהגות תמימה של הנאשם גם יחד, כי אז באות ההופעה הנרעשת ופעולות ההדחה שביצע הנאשם כדי להצביע לכאורה על התנהגות פלילית קודמת. אם יש הסבר לאלה - יופע נא בבית המשפט.

3.למסקנה זו לא אוכל להסכים. הראיות עליהן הסתמך בית-המשפט המחוזי מספיקות - ואף זאת בדוחק, לנוכח היעדר ראיה המוכיחה כי העורר עזב בזמן הרלוואנטי את העיר בת-ים - להעברת נטל הבאת הראיות על העורר מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-. ואולם, כידוע, בראיות המספיקות להעברת נטל הבאת הראיות אין די כדי לשמש ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, בע' 144-145, 165 (להלן: בש"פ זאדה ).

ראיות לכאורה במובן סעיף 158 הנ"ל מתקיימות אם באה בפני בית-המשפט ראיה כלשהי, ואפילו דלה ובסיסית, להוכחת יסוד מרכזי של העבירה, ובלבד שהראיות אינן מופרכות, כך ששום שופט בר-דעת לא היה נותן בהן אמון. ואילו ראיות לכאורה הדרושות לצורך שלילת חירותו של אדם חייבות להיות בעלות עוצמה המספקת להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. כדברי השופט בך בבש"פ זאדה , בעמ' 153:

אם מתוך עיון בחומר הראיות המצוי בתיק בשלמותו, ועל-פי מומחיותו כמשפטן (“the expert feel of lawyers”) ונסיונו השיפוטי, חש השופט שה- “case” של התביעה הינו "חלש" עד כדי היעדר קיומו של סיכוי סביר שהמשפט יסתיים בהרשעת הנאשם, כי אז אין לפני השופט ראיות לכאורה מספיקות המצדיקות את מעצרו בפועל עד תום ההליכים.

5.בענייננו, התשתית הראייתית היא נסיבתית וקיימים בה חללים רבים שהיעדר הסבר הגיוני על-ידי העורר אינו מספיק לבדו כדי להשלימם. שכן, ההרשעה על-סמך ראיות נסיבתיות אפשרית רק אם נשללת כל "היפותיזה סבירה" המתיישבת עם חפותו של הנאשם (כדברי השופט שמגר בע"פ 641,622,543/79 נגר ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(1) 113, בע' 140). בעניין זה כתבתי את הדברים הבאים:

... על בית-המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי.

[ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 565, 570.]

במקרה דנן, ניתן להעלות על-הדעת הסברים היפותטיים אחדים - שבהליך זה איני רואה מקום לפרטם - המתיישבים עם חפותו של העורר מעבירת הרצח שיוחסה לו.

מסקנתי היא איפוא, כי על-פי חומר הראיות שבידי התביעה, לא קיים סיכוי סביר כי יעלה בידה להוכיח את אשמת העורר מעבר לכל ספק סביר. אכן, אפשר כי במהלך המשפט יושלמו החללים בראיות. אך כל עוד הראיות חסרות אין לפגוע בחירותו של העורר.

6.אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעת רשם בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסך 500,000 ש"ח; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה.

והיה והעורר לא יעמוד בתנאים אלה יוחזק במעצר עד למתן הערבויות המפורטות לעיל או עד למתן החלטה אחרת, הכול לפי המוקדם.