בש"פ 5198/98 אנטולי שליקוב נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירות אינוס ומעשה סדום, נעצר עד תום הליכי המשפט. האישום נגד העורר מבוסס על עדותה של המתלוננת, אישה כבת 67, שהכירה את העורר ואת אשתו היטב ואף סייעה להם. בין השאר סיפרה המתלוננת כי העורר היה לבוש בבגדים בצבע בז', כי נהג בה באלימות והחדיר אצבעו לפי הטבעת שלה. רופא שהוזעק מצא את המתלוננת רועדת ונרגשת. לחץ דמה היה גבוה מאוד, הדופק מהיר ועל זרועה וצווארה נמצאו סימני חבלה. אשת העורר סיפרה כי הוא עזב את הבית כשהוא לבוש בחליפה בצבע בז', וכי חזר כעבור שלוש שעות, שתוי, לבוש בבגדים מזוהמים ועל חליפתו כתם צואה.

טענתו היחידה של העורר בערר שהגיש היא כי ראיות האליבי שהציג מחלישות את עוצמת הראיות המפלילות, ועל-כן אין הן עוד מספיקות למעצר. יצויין, כי ראיות האליבי מוכיחות כי העורר היה בחברת עדי האליבי עד לשעה 17:30, בעוד שהמתלוננת, שביתה נמצא במרחק הליכה של 30 עד 40 דקות מבית עד האליבי, הודיעה לחברתה כי נאנסה בשעה 17:53. היא אף הוסיפה כי העורר שהה עימה כ30- דקות.

טענת העורר אינה נראית לי.

ראיות האליבי מבוססות על הערכת זמנים, אך כנגדן עומדת במלוא עוצמתה עדותה של המתלוננת, שכאמור, הכירה היטב את העורר, ועל כך אין חולק. עדותה איננה עומדת לבדה, אלא נתמכת בראיות אובייקטיביות - כתם הצואה על בגדו וצבע חליפתו.

תשתית ראייתית זו מקימה סיכוי סביר להרשעה ומספקת היא על-כן למעצר.

לפיכך אני דוחה את הערר.