בש"פ 5211/03זאב רום נ. מדינת ישראל

במסגרת כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נגד העורר ושלושה אחרים, יוחסו לעורר עבירות של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. ביום 12.6.02 התבקש בית המשפט המחוזי על ידי המשיבה לשחרר את העורר כנגד חיובו בהפקדתן של ערבויות, אשר נועדו לאפשר גם את יציאתו לחו"ל. לאחר דיון, חייב בית משפט קמא את העורר למלא אחר כל אלה:

א.הפקדת סכום של 100,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית.

ב.ערבות צד ג' בסך של 100,000 ₪.

ג.עיקול נדל"ן בשווי של מיליון ₪.

הערר שבפני מופנה כנגד אותם תנאים, והדגש בטיעונו של עו"ד נ' תל-צור, בא-כוח העורר, היה בעיקר על כך שבהחלטת בית המשפט המחוזי לא נשמר השוויון הראוי בין העורר לנאשם אחר בתיק זה – עו"ד מיכאל קומיסר. כן נטען, כי חיוב העורר לדווח למשטרה על כל יציאה וחזרה שלו מחו"ל, היא מיותרת ויש בה הכבדה שלא לצורך.

לאחר שבחנתי את הבקשה מצאתי כי השגותיו של העורר אינן השגות שווא. ראשית, על פי ממצאו של בית המשפט, לעורר "יש שורשים עמוקים דיים בישראל, אף שבעבר עבד בחו"ל". מכך הסיק השופט המלומד כי החשש שהעורר יברח לחו"ל וישתקע שם, נמוך יחסית. שנית, בית המשפט התרשם מראיות המשיבה כי "עוצמת העבירות המיוחסות למשיב 4, עו"ד קומיסר, עולה על זו של רום [העורר]". ובית המשפט הוסיף והבהיר את דעתו, היינו, "בעוד משיב 3 [העורר] מתואר כעוזר ולעיתים כמתורגמן של משיב 2 צ'רנוי, הרי משיב 4 [עו"ד קומיסר], ולו גם בשל תפקידו כעורך-דין, מילא תפקיד פעיל יותר בעבירות המתוארות בכתב האישום". בית המשפט הדגיש, כי לא נעלמה ממנו העובדה שלעורר יוחס אישום נוסף (האישום השלישי), אולם הוא גם קבע כי "בהקשר הכולל של כתב האישום אין בכך לשוות למעשים של רום חומרה העולה על מעשיו של קומיסר".

לנוכח הדברים אותם ציטטתי מתוך החלטת בית המשפט קמא, ההיגיון מחייב כי התנאים לשחרורו של העורר, לא יהיו חמורים מאלה בהם חויב עו"ד קומיסר (ערבות עצמית בסך 100,000 ₪ וערבות צד ג' בסכום דומה), אך כפי שעיננו רואות לא כך הוא המצב. אפשר שבית המשפט נמנע מחיובו של עו"ד קומיסר בהפקדה במזומן, הואיל ועו"ד אחר ממשרדו הסכים לערוב לו, אך את "החסר" הזה איזן חיובו של העורר בשעבוד נדל"ן בערך לא מבוטל. ולא למותר להדגיש את מה שנראה בעל חשיבות רבה, וכוונתי לכך שהעורר הינו אב שכול, שבנו קבור בישראל. לא זו אף זו, ילדיו האחרים ונכדיו יבל"א גרים בישראל, ולהשקפתי כל אלה יחדיו מפחיתים את החשש להימלטותו עד למינימום.

לנוכח כל האמור, החלטתי לקבל את הערר, במובן זה שחיובו של העורר להפקיד סכום של 100,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית - בטל. לא ראיתי מקום לשנות מחובת הדיווח שהוטלה על העורר בעת יציאתו לחו"ל, הואיל ואינני סבור כי יש בה הכבדה שהעורר יתקשה לעמוד בה.