בש"פ 5215/08 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ר' לורך) מיום 19.5.08 להיעתר לערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א' לושי-עבודי) ולהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 31.1.08 הגיע העורר לבית אשתו, המתגוררת עם שני ילדיהם הקטינים בנפרד ממנו (להלן: המתלוננת ; הקטינים ). בהגיעו, טען העורר כלפי המתלוננת כי יש לה חבר וכאשר השיבה לו כי תתקשר למשטרה, איים שיהרוג אותה. בהמשך, ובנוכחות הקטינים, תקף העורר את המתלוננת בכך שביד אחת אחז בצווארה בתנועת חניקה וביד השנייה סטר על לחייה והפיל אותה ארצה. המתלוננת נמלטה לתוך הבית והעורר רץ אחריה, ובהמשך ניסה שוב לתקוף אותה בכך שהניף את ידו המאוגרפת לעברה במטרה להכותה, אך פגע באחד מן הקטינים אשר ניסה לשמש חיץ בין שני הוריו וכך להגן על המתלוננת. כתוצאה מהתנהגותו זו נגרמה לקטין חבלה שהתבטאה בשבירת שן ובדימום בפיו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. העורר הסכים לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לו וכן לקיומה של עילה למעצרו, אך ביקש להשתחרר לחלופת מעצר בבית אחיו. בית משפט השלום הורה על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. לאחר שהתקבל התסקיר, ולמרות ששירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, הורה בית משפט השלום על שחרורו. המשיבה הגישה ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, וזה הורה על הגשת תסקיר משלים לבחינת האפשרות כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר תחת איזוק אלקטרוני ועל החזרת הדיון לבית משפט השלום. גם בתסקיר המשלים לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של העורר. אף על פי כן, החליט בית משפט השלום להורות על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים שונים, הכוללים בין היתר מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני, פיקוח של שני אחיו וערבויות כספיות.

3.

המשיבה עררה גם על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי וזה נעתר לערר.

בית המשפט ציין כי אף שככלל אין בתי המשפט כבולים להמלצות שירות המבחן, על סטייה מהמלצה שלילית של השירות להיעשות מנימוקים מבוססים וכבדי משקל. בענייננו, ציין בית המשפט, שירות המבחן נפגש עם הגורמים השונים הנוגעים בדבר וערך שני תסקירים מפורטים ומבוססים, בהם הביע את התרשמותו כי שחרור העורר לחלופת מעצר בפיקוחם של אחיו, לא יוכל - גם בתוספת של איזוק אלקטרוני - ליתן מענה לסיכון הקיים מצדו כלפי המתלוננת. בנסיבות אלו, על רקע חומרת האירוע המיוחס לעורר כפי שהיא עולה מכתב האישום שהוגש נגדו, מצא בית המשפט כי נפלה טעות בהחלטת בית משפט השלום שהורה על שחרורו של העורר. עוד ציין בית המשפט כי במעשים המיוחסים לעורר, בעברו הפלילי ובאמור בתסקירי שירות המבחן, יש כדי לבסס את הערכת המסוכנות שניתנה לגביו על-ידי השירות, וכי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מהתסקירים השליליים. לאור כל האמור, נעתר כאמור בית המשפט לערר המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

על כך הערר שלפניי, במסגרתו מבקש העורר להורות על שחרורו בהתאם להחלטת בית משפט השלום ועל-פי תנאי השחרור שנקבעו על-ידו. לדברי באת-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי בהתערבו בהחלטת בית משפט השלום, כאשר זה האחרון בחן את השיקולים השונים הנוגעים לעניין לגופם והתרשם באופן בלתי-אמצעי ממנו ומן המפקחים שהופיעו בפניו. עוד שגה לטענתה בית המשפט המחוזי בקבעו כי עליו להיוותר במעצר עד תום ההליכים בשל רמת מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו לאור המיוחס לו והיות ושחרורו בתנאים שנקבעו לא יוכל ליתן מענה למסוכנות זו. לדבריה, בחומרת העבירה כשלעצמה אין כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, מה גם שאף שירות המבחן לא סבר שנשקפת מן העורר רמת מסוכנות גבוהה, ומכל מקום- משנמצאה חלופת מעצר המאיינת במידה מספקת את מסוכנותו, ראוי היה להורות על שחרורו.

עוד מציינת הסנגורית כי תלונת המתלוננת הוגשה בשיהוי רב - כחודשיים וחצי לאחר האירוע ויומיים בלבד לאחר שהעורר פנה למשטרה בתלונה כי המתלוננת לא מאפשרת לו להיכנס לביתו על מנת לקחת בגדים וחפצים אישיים. לדבריה, תלונה זו של העורר היא שעמדה ביסוד תלונת המתלוננת ולאו דווקא תחושת מאויימות שלה מפניו. בהקשר זה מציינת היא גם כי במשך תקופה ארוכה לאחר שנפרדו בני הזוג בהסכמה, הם שמרו על יחסים תקינים ביניהם, והעורר אף טיפל בילדיהם בעצמו במשך תקופה ארוכה וזאת באופן אחראי ומסור. אשר למפקחים שהוצעו, מוסיפה הסנגורית כי לא היה מקום לראות באחיו של העורר מפקחים לא ראויים רק משום שביטאו תפיסה המתייחסת אליו כקורבן וכמי שהרשעתו בעבר היתה פרי תלונות שווא של המתלוננת. לדבריה, מדובר באנשים נורמטיביים וללא עבר פלילי, אשר ניתן לסמוך עליהם כי ישמשו מפקחים הולמים לעורר. יחד עם הערבויות הכספיות המשמעותיות שנקבעו, אין לטענתה חשש כי העורר או מי מהמפקחים יסתכנו בהפרת תנאי השחרור. בסיכומם של הדברים טוענת הסנגורית כי החלטת בית משפט השלום על שחרורו של העורר בתנאים איזנה באופן הולם בין האינטרס הציבורי לזכויותיו שלו, לא נפלה בה כל שגגה, ולא היתה כל עילה לסטות ממנה.

5.

המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ומתנגדת לקבלת הערר. אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, מציינת באת-כוחה של המשיבה כי זו עולה על פניה מן האישומים המיוחסים לו ומהתרשמותו של שירות המבחן ממנו במסגרת שני התסקירים שהוגשו. לדבריה, האירוע נשוא כתב האישום אינו אירוע בודד או נקודתי, ואין לשכוח כי בשנת 2005 הורשע העורר בעבירת איומים שבוצעה כלפי המתלוננת ושבגינה ריצה עונש מאסר בפועל והושת עליו מאסר על-תנאי, שהיה בר-הפעלה במועד האירוע דנן ואף על פי כן לא הרתיע את העורר מפגיעה במתלוננת. מסוכנות העורר נלמדת לטענת באת-כוח המשיבה אף מהחשש שהביעה המתלוננת מפניו בפני שירותי הרווחה; מהעובדה כי שהתה בעבר במקלט לנשים מוכות; וכן מהעובדה כי העורר נמנע מלקיחת אחריות על התנהגותו כלפיה ונראה כי מתקשה להיפרד ממנה על אף פרידתם וגם במהלך התקופה הנוכחית של מעצרו. אשר לחלופת המעצר שהוצעה, טוענת באת-כוח המשיבה כי יש קושי הן במפקחים והן במיקומה של החלופה. אשר למפקחים, סבורה היא כי בהתחשב בהתרשמות שירות המבחן כי אלו רואים בעורר קורבן וסבורים כי כל ההליכים שהביאו למעצרו הנוכחי יסודם בתלונת שווא של המתלוננת, ברור שבמצב זה הם אינם יכולים לשמש כמפקחים היות והם כלל לא סבורים כי נשקפת מן העורר סכנה, כאשר בנוסף, יש להם גם איבה אישית כלפי המתלוננת. אשר למיקום החלופה, סבורה באת-כוח המשיבה כי קרבתה היחסית למקום מגוריה של המתלוננת הינה בעייתית. לבסוף, בהתייחס לטענת השיהוי מציינת באת-כוח המשיבה כי המתלוננת לא הגישה את תלונה באופן מיידי מאחר ובתקופה שלאחר האירוע היה העורר בחו"ל כך שבמשך אותו זמן לא חששה מפניו. מכל מקום, אין בכך לטענתה כדי להעיד על מידת חששה ממנו. על רקע כל זאת, סבורה המשיבה כי אין מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

6.

לאחר שעיינתי בערר ובהחלטות הערכאות דלמטה ולאחר ששקלתי את הטיעונים שהביאו בפניי הצדדים בדיון בעל-פה, הגעתי למסקנה כי אין מקום לקבל את הערר. כפי שציינו שתי הערכאות דלמטה, אין בענייננו מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במיוחס לו ובדבר קיומה של עילה למעצרו. המחלוקת נוגעת אך לשאלה האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר שתהיה כרוכה בפגיעה פחותה בחירותו וכן לשאלת יכולתה של חלופת המעצר הספציפית שנבחנה –

בבית אחיו של העורר ברמלה, בפיקוחם של אחיו ובליווי איזוק אלקטרוני – לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר במידה הנדרשת.

הן מכתב האישום והן מהתרשמות שירות המבחן מן העורר וממערכת היחסים הזוגית בינו לבין המתלוננת, עולה מסוכנות ממשית הקיימת מצדו כלפיה. למעשה, אף בית משפט השלום שסבר כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, קבע כי האלימות שהפגין כלפי המתלוננת מעידה על מסוכנות רבה הנשקפת לה ממנו. כאמור, לעורר עבר פלילי בעבירה של איומים שבוצעה נגד המתלוננת, אשר בגינה ריצה עונש מאסר, וכן תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים, אשר כפי הנראה לא הרתיעו מלבצע את העבירה הנוכחית. מתסקיר שירות המבחן עולה כי במהלך השנים פנתה המתלוננת מספר פעמים ללשכת הרווחה, התלוננה על קשיים ביחסיה עם העורר ועל פחדיה ממנו ודיווחה כי הוא מאיים על חייה ועל קנאה מצידו. המתלוננת אף שולבה בגין כך מספר פעמים במהלך השנים במקלט לנשים מוכות. אף בתסקיר המשלים ציין שירות המבחן את התרשמותו כי מדובר במערכת יחסים זוגית קשה ובעייתית, אשר התאפיינה במתחים, לחצים, האשמות הדדיות וכעסים, כאשר הטיפול של מחלקת הרווחה, ההפניה לשירות המבחן וריצוי עונש מאסר לא הביאו לשינוי בהתנהגותו של העורר או ביכולתו לקחת אחריות על התנהגותו. בסיכומו של דבר התרשם שירות המבחן כי צווים חיצוניים לא יהוו לעת הזו גבול ברור דיו עבור העורר, ולא יגרמו לו להימנע מקשר עמה. מכאן, סבר שירות המבחן כי שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה ואף בתוספת של איזוק אלקטרוני, לא יוכל ליתן מענה לסיכון בהתנהגותו כלפיה ולכן נמנע מלהמליץ על שחרורו.

כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, האירוע נשוא כתב האישום אינו נראה כאירוע בודד, שהיה בבחינת התפרצות רגעית או חד-פעמית של העורר, ואשר ניתן לסבור כי הסיכון להישנותו (או להישנות אירוע דומה ויתכן חמור מזה) – הינו נמוך. הנתונים השונים בהתייחס להתנהגות העורר בעבר ולמערכת היחסים שלו עם המתלוננת, כפי שנפרסו על-ידי שירות המבחן וכפי שנבחנו על-ידי הערכאות דלמטה,

מעלים כולם יחד חשש כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר בכלל ולחלופת המעצר שנבחנה בפרט, יהיה כרוך בסיכון ממשי לשלומה של המתלוננת. זאת, הן לאור המסוכנות האמורה הנשקפת ממנו כלפיה, והן לאור הקשיים הקיימים בחלופת המעצר שהוצעה, ובפרט הספק באשר ליכולת אחיו של העורר, עם כל רצונם הטוב וכוונתם הכנה לסייע, להוות לו פיקוח מציב גבולות במידה מספקת, וכן הקושי הקיים בחלופה על רקע קרבתה למקום מגוריה של המתלוננת. אכן, אין להתעלם מן הפגיעה בחירותו של העורר הכרוכה בשהייתו במעצר עד לתום ההליכים נגדו, ואולם מנגד, סבורני כי לעת הזו ובנסיבות הקיימות אין לקחת את הסיכון הכרוך בשחרורו לחלופת המעצר שנבחנה. לא מצאתי אפוא כי היה מקום לסטות מעמדת שירות המבחן בנדון ומהתרשמותו של השירות כי החלופה שנבחנה אינה יכולה ליתן מענה מספק למסוכנות העורר, ועל כן לא ראיתי גם להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ברוח זאת. מכאן, כי דין הערר להידחות.

לצד זאת, אבקש להוסיף שתי הערות: ראשית, אין באמור לעיל כדי לשלול את האפשרות כי ניתן יהיה לשחרר את העורר לחלופת מעצר אחרת, ככל שזו תוצע על-ידו, תיבחן לגופה על-ידי הערכאה הדיונית, ותימצא הולמת. שנית, על רקע הפגיעה בעורר עקב היותו במעצר, כמו גם הפגיעה במשפחתו עקב חוסר יכולתו של העורר לסייע מבחינה כלכלית בתקופה זו, סבורני כי ראוי שייעשה מאמץ ממשי – הן מצד בעלי הדין שראוי שיפנו בקשה בעניין לבית המשפט, והן מצד בית המשפט עצמו – לנהל את התיק ביעילות ובמהירות, למרות העומס המוטל על יומן בית המשפט, כך שהפרשה – אשר ככלל אינה נראית מורכבת במיוחד מבחינה משפטית או עובדתית – תבוא על סיומה בקרוב.

הערר נדחה.