בש"פ 5248/99 אלמה אמיר נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות מין במשפחה (אינוס בן-משפחה). לפי כתב-האישום ביצע המשיב באחותו מעשי אינוס החל מהיותה בת 10 ועד הגיעה לגיל 15. זאת, בניגוד לרצונה, למרות התנגדותה ותוך שימוש באיומים ובכוח.

לבקשת המדינה, העורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות.

מכאן הערר.

העורר טען, כי מן הראוי היה להסתפק בחלופת-מעצר, שכן עברו נקי, הוא אדם צעיר(חייל בשירות חובה בצה"ל) והתנהגותו ראויה, כפי שאמנם עולה מחוות-דעת מפקדו ומכריו שהוגשו לי. על-פי הנטען, חוות-דעת אלו מפריכות את חזקת המסוכנות, העולה מאופי העבירות שבהן מואשם העורר.

גישה זו אינה מקובלת עלי. בפרשה אחרת שעניינה בעבירות מין במשפחה, אמרתי בסוגייה זו את הדברים הבאים:

החשש לשלום הציבור (ובעיקר לשלום קורבן העבירה) טבוע באופיין של עבירות מין בכלל, ועבירות מין במשפחה בפרט. ראשית , שחרור נאשם עשוי לגרום לפגיעה נפשית חמורה בקורבן. במיוחד כך הוא בקורבן של עבירת מין... שנית , קיים חשש ממשי מפני לחץ והשפעה על הקורבן התלוי במשפחה, לשנות את עדותו [בש"פ 5700/99 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)].

במקרה שלפניי, כך עולה מחומר הראיות, העורר איים על אחותו כי יהרגנה, ומדבריה של האחות בהודעותיה עולה פחדה על חייה.

שירות-המבחן, שנדרש לערוך תסקיר לאפשרות של חלופת-מעצר, לא המליץ על חלופה כזו, לנוכח גישתו של העורר לנושא ולנוכח החשש לבטחון המתלוננת.

לא מצאתי, איפוא, יסוד להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ואני דוחה את הערר.