בש"פ 5254/06 מרדכי אילוש נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כהן) אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט גינות) לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום בשתי עבירות של סחר בסמים מסוכנים על פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג – 1973. על פי כתב האישום, מכר העורר, בשני מקרים שונים, מנות סם מסוג הרואין. במקרה הראשון ביום 2.3.06 מיוחס לו כי סחר בסם מסוג הירואין במשקל נטו של 0.955 גרם תמורת 50 ₪, ואילו במקרה השני, בתאריך 19.3.06 מיוחס לו כי סחר בהרואין בכמות של 0.0970 גרם תמורת 20 ₪.

3.בבית משפט השלום נקבע כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה בכמות מספקת, אשר אם תמצאנה אמינות, יורשע העורר בעבירות המיוחסות לו. בנסיבות אלו נקבע כי קמה חזקת מסוכנות בעניינו של העורר המקבלת חיזוק מעברו הכולל 11 הרשעות במגוון עבירות פליליות. יתר על כן נקבע, כי בחודש דצמבר 2002 נידון העורר לעונש מאסר בפועל בן 18 חודשים ולעונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים בגין עבירות בניגוד לפקודת הסמים המסוכנים. עונש המאסר על תנאי הינו בר הפעלה באם העורר יורשע בעבירות המיוחסות לו בהליך זה. בית המשפט מצא כי כלל הנתונים הן לענין נסיבות העבירות נשוא הליך זה, והן מבחינת עברו הפלילי של העורר מצביעים על מסוכנות שאינה מאפשרת החלת חלופת מעצר. לאור זאת, הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

4.על החלטת בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו, הניח בית המשפט לצורך הענין כי האישום השני המיוחס לעורר יבוטל, מאחר שהעד המרכזי להוכחתו הלך לעולמו. עם זאת, הוא קבע כי די בפרשת האישום הראשונה, שקיימות הוכחות מספיקות לביסוסה, כדי להצדיק את מעצרו של העורר. חרף טענות ב"כ העורר כי מדובר בסחר בכמות קטנה ובמעצרו של העורר רק לאחר יותר מחלוף חודשיים מאז ביצוע הסחר, קבע בית המשפט כי דין העורר להיעצר עד תום ההליכים. הוא הוסיף כי ההשתהות במעצרו של העורר מאז פעולות הסחר נובעת ככל הנראה מצרכי החקירה, ואין בה כדי להשליך על מסוכנותו, העולה מטיב העבירה המיוחסת לו ומעברו הפלילי.

5.בערר שלפנינו, טוען העורר כי טעו הערכאות דלמטה בהחלטתן לעוצרו, וכי יש לשחררו בחלופת מעצר. הטעות מתבטאת, ראשית, בהנחה הגורפת כי מי שעוסק לכאורה בסחר בסמים דינו מעצר עד תום ההליכים בלא בחינה ספציפית של חלופת מעצר. על פי הטענה, יש לבחון בכל מקרה חלופה קונקרטית לצורך הכרעה אם ניתן לענות למטרות המעצר בדרך שתקל עם הנאשם והדבר לא נעשה כאן. כן נטען כי העיכוב הרב שחל במעצרו של העורר מאז ביצוע מעשה הסחר המיוחס לו מצביע על העדר מסוכנותו גם בעיני גורמי אכיפת החוק, ולא ניתן לענין זה משקל ראוי בהחלטות הערכאות הקודמות. עוד נטען כי בנוסף לכך שפרשת אישום אחת ככל הנראה תימחק מכתב האישום, לגבי הפרשה שנותרה בעינה, עוצמת הראיות מוחלשת מאחר שהעד המרכזי בעניינה הוא נרקומן שהובא לחקירה כשברשותו סם, ועד כזה מחליש את עוצמת הראיות. כמות הסם הזעומה שנמכרה מצביעה אף היא על כך שהעורר אינו סוחר סמים, וכל הנימוקים הללו בהצטברותם מצדיקים את שחרורו בחלופה.

המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר בחלופה. היא הצביעה על עברו הפלילי ועל אופי העבירה בה הוא מואשם, ולגישתה, ולעמדתה המשקל המצטבר של הנתונים האמורים אינו מאפשר שחרור בחלופה כלשהי, ולפיכך בחינת חלופה ספציפית לא תסייע בנסיבות אלה, ולכן היא מיותרת.

6.דין הערר להידחות.

כמעשהו של בית המשפט המחוזי, אניח גם אני שהאישום השני בכתב האישום שוב אינו תקף לצורך ענייננו בהליך זה, וזאת מפאת העדר עדות מרכזית של עד תביעה עיקרי שנפטר בינתיים.

אולם המשקל המצטבר של עבירת הסם באישום הראשון שנותר במשולב עם עברו הפלילי של העורר, מצביעים הן על עילת מעצר מובהקת והן על העדר התאמתה של חלופה לנסיבות מקרה זה.

העורר מואשם בעבירת סחר בסמים מסוג הרואין בכמות קטנה. כפי שפירט בית משפט השלום, קיימות ראיות לכאורה בהיקף מספיק כדי לענות על הדרישה הראייתית לצורך הליך מעצר. נכון טוענת ב"כ העורר כי גם במקום שנאשם עומד לדין בעבירת סחר בסמים, יש לבחון את מסוכנותו על רקע אפשרות השחרור בחלופת מעצר, אולם לאור אופי עבירות הסחר בסמים והמסוכנות האצורה בהם, שהוכרה גם בהגדרה הסטטוטורית של החוק, נדרשת רמה גבוהה של שכנוע כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופה אשר תתן מענה לחשש מפני סיכון הציבור בהמשך ביצוע עבירות סמים. במקרה זה לא הורם נטל השכנוע ברף הנדרש. אף שעבירת הסחר במקרה זה מתייחסת לכמות מיזערית, לחובתו של העורר שורה ארוכה של הרשעות פליליות בתחומים שונים ובהם עבירות סמים שלא לצריכה עצמית. המשקל המצטבר של אופי עבירת הסמים בהליך זה על רקע העבר הפלילי, בין היתר בתחום הסמים, מעלה את החשש כי מדובר בנאשם המעורב בפעילות של סחר בסמים כענין של שיטה ושגרה, ומכאן החשש המובנה כי שחרורו, לכל חלופה שהיא, עלול לאפשר לו להמשיך בפעילות סחר בסמים גם במסגרת תנאי מעצר בית. הכמות הקטנה של הסחר בעבירה נשוא הליך זה אינה מפיגה את החשש ממסוכנות העורר. חשש זה קשה להפיג בכל חלופה שהיא, ומכאן שלא היה גם מקום להיזקק לתסקיר שירות מבחן לצורך בחינת חלופה ספציפית במקרה זה.

להשלמת הדברים אציין, כי אין ממש בטענה בדבר העיכוב במעצרו של העורר, אשר טעמיו, בודאי עמו, ואין צורך להאריך בדברים.

על יסוד האמור, איני רואה מקום להתערב בעמדת הערכאות הקודמות, לפיה דין העורר להיעצר עד תום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.