בש"פ 528/06 מדינת ישראל נ. חוסיין ג'אבר

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 93375/05 מיום 15.1.05, לפיה שוחררו המשיבים ממעצרם בתנאים אותם קבע בית-המשפט.

כנגד המשיבים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לשניהם עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ולמשיב 1 גם עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיבים הינם אחים, אשר בין משפחתם ובין פלג אחר במשפחה, משפחת עמרור, קיים סכסוך רב שנים, במהלכו נהרג אחיהם של המשיבים, בשנת 2001. על רקע סכסוך זה, החליטו המשיבים, יחד עם אביהם (להלן: האב), לרצוח את אחד מראשי משפחת עמרור. ביום 6.9.2005 נערכה בביתו של קרוב משפחה של המשיבים מסיבת אירוסין, אליה הוזמן אביהם של המשיבים וכן מכובדים מבני משפחת עמרור ובהם מוסטפא ג'אבר (להלן: מוסטפא) ואחיו עבד אל לאטיף ג'אבר (להלן: עבד על לאטיף). לפי הנטען בכתב האישום, המשיבים הגיעו למקום בו נערכה מסיבת האירוסין בג'יפ (להלן: הרכב), סמוך לשעה 20:00. המשיב 1 נותר ברכב, בעוד המשיב 2 נכנס לחצר בה התקיימה מסיבת האירוסין (להלן: החצר), החליף מספר מילים עם אביו ויצא מהחצר. מייד לאחר-מכן נכנס לחצר במרוצה המשיב 1, כשעל פניו כובע גרב המסתיר חלק מפניו ובידו אקדח וירה מטווח קצר מספר קליעים במוסטפא. ארבעה קליעים פגעו בגופו ובראשו של מוסטפא וגרמו למותו במקום. שניים מהקליעים פגעו בעבד אל לאטיף שישב בסמוך לו וגרמו לו לפציעות בידו ובגבו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בהחלטתו מיום 1.12.2005, קבע בית-המשפט המחוזי, כי כנגד כל אחד מן המשיבים נתגבשו ראיות לכאורה, אולם עוצמתן של ראיות אלו הינה ברמה המחייבת בחינה של חלופת מעצר. לאור זאת, נערכו בעניינם של המשיבים מספר תסקירי מעצר, כאשר באחרון מהם קיבל שירות המבחן את חלופת המעצר אותה הציעו המשיבים, הגם שלא ידע לומר האם יש בה כדי לאיין את המסוכנות הן למשיבים והן לסביבתם. בית-המשפט המחוזי החליט, ביום 15.1.2006, להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, בתנאים מכבידים אותם הוסיף לשם איון המסוכנות העולה מהם.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי עוצמת הראיות לכאורה כנגד המשיבים הינה ברמה נמוכה, הדורשת בחינה של חלופת מעצר. לטענת העוררת, שגה בית-המשפט משהעריך את משקלן של הראיות לגופן ולא את הפוטנציאל הראייתי הטמון בהן להרשעת המשיבים בבוא היום. כן טוענת העוררת, כי שגה בית-המשפט משקבע, כי עדותה של אשת המשיב "נותבה" על-ידי החוקרים. העוררת מוסיפה, כי אין בחלופת המעצר עליה החליט בית-המשפט כדי לאיין את המסוכנות העולה מהמשיבים, בפרט לאור העובדה שאביהם של המשיבים נרצח גם הוא במהלך מעצרם, דבר שהגביר את החשש להמשך סכסוך הדמים בין משפחת המשיבים ומשפחת עמרור.

מנגד, טוענים המשיבים, כי אין בראיות אותן הציגה העוררת כדי להוות עדויות לכאורה כנגדם. לטענת המשיבים, באמרות אותן מסרו עדי הראיה לאירוע, יש משום סתירות רבות ואין בהן דבר, אשר מסבך את המשיבים בביצוע הרצח עצמו. לטענתם, לא ניתן לראות גם בעדות אותה מסרה אשת המשיב 2 משום ראיה לכאורה, לאור קביעתו של בית-המשפט, לפיה חקירתה "נותבה" על-ידי החוקרים. על-כן, לטענת המשיבים, יש לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה, אשר הועמד לרשותי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר.

מבחינה של חומר הראיות אותו הציגה העוררת עולה, שאכן אין די בראיות אלו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית אשר תצדיק את הותרת המשיבים במעצר. העוררת מודה בפנינו, כי אין היא סומכת ידיה על עדויותיהם של עדי הראייה לרצח. משכך, מבקשת העוררת לבסס את התשתית הראייתית הלכאורית על הפסיפס הראייתי המורכב מראיות נסיבתיות הקושרות את המשיבים לאירוע, כאשר חלק מרכזי בפסיפס זה תופסות אמרותיה של אשת המשיב 2 בחקירתה, אשר לטענת העוררת מאוששות על-ידי פירוט שיחות הטלפון של המשיבים ואיכוניהם. לכך מוסיפה העוררת את עצם הימצאותו של המשיב 2 בזירת הרצח כמה דקות לפני שבוצע והימלטותו לתל-אביב לאחריו, תוך שהוא מנסה לבדות לעצמו אליבי.

אין בידי לקבל טענות אלו.

מבלי להכריע לגופו של עניין, הרי שמחקירתה של אשת המשיב 2 עולה, כי אכן הובלה בחקירתה על-ידי החוקר וכי לא סיפקה בחקירתה כל מידע חדש בצורה מפורשת. הגם שיש בחקירתה אמרות רבות אשר יכולות להתפרש כמצביעות על המשיבים כמי שביצעו את הרצח, הרי שאין בה די כדי להוות ראיה מכרעת בפני עצמה. אין גם ביתר הראיות אותן הציגה העוררת, כדי לשנות ממסקנה זו, גם בהצטרפן לאמרותיה של אשת המשיב 2. משבחרה העוררת שלא להתבסס על אמרותיהם של עדי הראייה לרצח, הרי שבחומר הראיות אותו היא מציגה בפנינו נותרו רק ראיות נסיבתיות. אמנם גם ראיות מסוג זה יכולות להתגבש לכדי מארג של ראיות לכאורה אשר תצדקנה השארת נאשמים במעצר (ראו בש"פ 1977/94 יובל אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אולם על ראיות אלו להיות בעלות עוצמה מספקת, אשר תקשור את ביצוע העבירה הנטענת בכתב האישום בצורה ברורה לנאשמים, בדרך שיש בה משום סיכוי משמעותי להרשעתם (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי (לא פורסם)).

במקרה דנן, הגם שיש במכלול הראיות משום עוצמה לכאורית, אשר מצדיקה את השארתם של המשיבים במעצר בית בתנאים המכבידים אותם קבע בית-המשפט המחוזי, הרי שאין בה די כדי להצדיק השארתם במעצר.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.