בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ. משה קנילסקי

המשיב ואחר בשם שמואל לייבוביץ' (להלן: לייבוביץ), הואשמו ביבוא סם מסוכן מסוג קוקאין. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 10.1.99 יצאו השניים יחדיו את הארץ, טסו לארגנטינה (דרך מדריד), ומשם לבוליביה. בבוליביה רכשו קוקאין במשקל 825 גרם, והביאו את הסם איתם לארץ.

המשיב ולייבוביץ' נעצרו ביום 22.1.99 בעת שנחתו בנמל התעופה בן-גוריון, וניסו לתפוס מונית לירושלים. ברשותו של לייבוביץ' נמצאו 825 גרם קוקאין.

לייבוביץ' הודה בעת שנחקר במשטרה בעבירה המיוחסת לו והוא נעצר עד תום ההליכים בהסכמה. המשיב, לעומתו, הכחיש כל קשר לעיסקת הסמים שבוצעה.

עם הגשת כתב-אישום, הגישה התביעה בקשה לבית המשפט המחוזי למעצר המשיב עד תום ההליכים. לגבי עילת מעצר, התבססה התביעה על סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו - 1996. לגבי קיומן של ראיות לכאורה, הצביעה התביעה על כך שהמשיב נסע יחד עם לייבוביץ', והשניים נתפסו יחדיו כאשר הסם על גופו של אחד מהם. כמו-כן התבססה התביעה על-כך שהמשיב לא מסר לחוקריו גירסה אחידה לעניין מטרת נסיעתו לחו"ל: בהודעתו הראשונה במשטרה טען כי הוא נסע לחו"ל לבדו כדי לטייל, וכי הוא כלל לא נסע עם לייבוביץ' ואף לא ישב לידו במטוס, אלא רק פגש אותו במקרה בטיסה חזרה לישראל. בהמשך טען כי מטרת נסיעתו לארגנטינה היתה לקנות ספר תורה עתיק. המשיב לא ידע לספר על המקומות בהם חיפש לטענתו ספר תורה בארגנטינה, ואף לא יכול היה להסביר מדוע שהה בבוליביה במשך שבוע. הוא הכחיש בכל תוקף את הגירסה שמסר לייבוביץ', לפיה נסעו יחדיו כדי לייבא צעצועים לארץ. בשיחה עם מדובב, טען המשיב כי נסע לארגנטינה על-מנת לייבא מעילי עור. טענתה של התביעה היתה שהגירסאות הסותרות שמסר המשיב מהוות התנהגות מפלילה, שנועדה להרחיק את המשיב מעיסקת הסם בה היה מעורב. כן הצביעה התביעה על כך שהמשיב, בשיחתו עם מדובב, היה מודע לקיומן של האזנות סתר וגילה ידע בענייני סמים, באופן המעיד שהמשיב אינו אדם תמים.

הסניגור טען כי הראיות הנסיבתיות עליהן הצביעה התביעה, מעלות חשד כנגד המשיב, אולם אין בהם כדי לעורר סיכוי סביר להרשעה. הסניגור התבסס על כך שלייבוביץ', בחקירתו במשטרה, טען כי למשיב לא היה כל קשר לעיסקת הסמים. לדבריו של לייבוביץ', הוא הכיר את המשיב לפני מספר חודשים, והעלה בפניו את הרעיון לטוס לארגנטינה כדי לייבא צעצועים. לאחר שהות בת יומיים בארגנטינה, שכנע את המערער לנסוע עימו לבוליביה, שם ביקש לייבוביץ' מהמשיב להלוות לו 1800$ לקניית צעצועים, והמשיב נענה לבקשה. לטענת לייבוביץ', הוא עזב את המלון בזמן שהמערער ישן, ויצא לרכוש בכסף סם, ללא ידיעת המשיב. לייבוביץ' בלע את הסם שקנה, וחזר למלון. יום אחר-כך טסו השניים חזרה לישראל. במהלך הטיסה, בה ישבו השניים יחדיו, פלט לייבוביץ' חלק מהסם שבלע יום קודם. לשאלת המשיב, ענה לייבוביץ' שזהו "קוק", וכי מדובר בסם. המשיב הגיב בכעס, ואמר ללייבוביץ' כי הוא יטען שאין כל קשר בניהם. הסניגור ביקש מבית המשפט המחוזי לקבל את גירסת לייבוביץ', לפיה המשיב כלל לא היה מעורב בעיסקת הסמים. לטענת הסניגור, ההסבר לגירסאות הסותרות שמסר המשיב לעניין מטרת נסיעתו לחו"ל, טמון ברצונו של המשיב להרחיק עצמו מלייבוביץ', לאחר שגילה כי הוטעה לגבי מטרת הנסיעה.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן) שקל את טענות הצדדים, והחליט לדחות את בקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים, בנימוק של העדר ראיות לכאורה. בית המשפט הסביר כי שקרי המשיב יכולים לשמש ראיה מחזקת, אך הם אינם יכולים לבוא במקום ראייה בסיסית להוכחת העבירה. בענייננו, הסם נתפס על גופו של לייבוביץ', והלה מעיד כי המשיב כלל לא ידע על עיסקת הסמים. נסיבות רכישת הסם בחו"ל ידועות מפיו של לייבוביץ' בלבד. לשקרי המשיב ניתן הסבר שאינו בלתי סביר. אמנם, אין למשיב הסבר לגבי שהותו בבוליביה, אולם מנגד- אין לתביעה הוכחה ממשית כי המשיב היה קשור ברכישת הסם שם. כמו כן, שיחתו של המשיב עם המדובב אינה מפלילה אותו.

לאור כל זאת הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי על אף שגירסת התביעה לענין מעורבותו של המשיב בעיסקת הסמים מבוססת של השערה הגיונית, אין הסברו של המשיב נטול הגיון, ועל-כן אין די ראיות לכאורה כדי להקים סיכוי סביר להרשעה. על כן נמנע בית המשפט קמא מלהורות על מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, לאור החשדות הכבדים נגד המשיב, הוא שוחרר בתנאים מגבילים. לבקשת המדינה, עוכב שחרורו של המשיב ב- 48 שעות.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים, נסוב הערר שלפניי. טענת התביעה הינה כי יש די ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת למשיב. לגישת התביעה, אין כל הגיון בגירסת המשיב, לפיה הרחיק עד לארגנטינה לשם קניית ספר תורה, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, בלא בדיקות ותיאומים מקדימים, תוך שהות כה קצרה בארגנטינה, וללא כל יכולת למסור פרטים על הבדיקות שערך בחיפושיו אחרי ספר תורה. גם גירסתו של לייבוביץ', לפיה מטרת נסיעתו של המשיב היתה קנייה תמימה של צעצועים, אינה סבירה בעיני המדינה, לאור העובדה שהמשיב שב ושלל גירסה זו בעת שנחקר במשטרה.

נוכח הבדלי הגירסאות בין המשיב ללייבוביץ', ונוכח העדר סבירותה של כל גירסה כשלעצמה, טוענת המדינה כי כבר בשלב זה יש לקבוע שגירסאות המשיב ולייבוביץ' אינן סבירות על פניהן, והמסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת הינה כי המשיב הוא שותפו של לייבוביץ' לעבירה. אשר על כן סבורה המדינה כי יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בטיעוני המדינה בכתב וכן בחומר החקירה, החלטתי כי דין הערר להידחות.

אמנם, היותו של כתב-האישום מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אינו שולל אפשרות של מעצר עד תום ההליכים, אם מצטרפות הראיות הנסיבתיות הללו לכדי מסכת של ראיות לכאורה, שיש בהן סיכוי סביר להרשעה. (ראו: בש"פ 139/97 פרץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), וכן בש"פ 1977/94 אוחנה נ' מדינת ישראל , דינים-עליון, כרך לו, עמ' 171).

ככלל, בשלב בו נבחן חומר הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים, מקיים בית המשפט בחינה של הפוטנציאל הראייתי להרשעה, ומעריך את סיכוייה מבלי שהוא נדרש להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות. עם זאת, כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא אחת, כי הבחינה הראייתית בשלב זה אינה בדיקה טכנית בלבד. (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133, וכן בש"פ 2637/97 האשם נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 97 (2) 292). שעה שהוא שוקל מעצר עד תום ההליכים, על בית המשפט לתת דעתו גם לעוצמתן הלכאורית של הראיות. כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה, שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה.

במקרה שלפנינו, מקים חומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית שיש בה פוטנציאל להרשעה, אם תעמוד במבחנים הנדרשים בניהול ההליך הפלילי. נסיעתם המשותפת של המשיב ולייבוביץ', כאשר המשיב נוטל חלק פעיל בארגון הנסיעה (הזמנת הכרטיסים), היותם בצוותא לאורך כל מסלול הנסיעה, והעדר הסבר משכנע מצד המשיב ביחס למטרת הנסיעה, מעוררים יותר מחשד כבד. בא כוח המשיב טען כי התכחשותו של המשיב להיכרותו עם לייבוביץ', מוסברת בכך שידע כי לייבוביץ' נתפס עם סם, ולכן ביקש להרחיק עצמו ממנו. בטענה זו יתכן שיש ממש, אולם אין בנימוק זה כדי להסביר את הגירסאות הסותרות שנתן המשיב באשר למטרת נסיעתו.

אשר על כן, על רקע מכלול הנסיבות אשר אינני רואה לפרטן עוד, אכן קיים סיכוי לכאורי להרשעת המשיב. עם זאת, עוצמתן של הראיות הנסיבתיות לענין סיכויי ההרשעה אינה ניתנת להערכה בשלב זה של ההליך. לפיכך, לא ראיתי להתערב בהחלטת השופט קמא שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים. תנאי השחרור בערובה אשר השית בית המשפט על המשיב, יעמדו בעינם.

הערר נדחה.