בש"פ 8270/00 מדינת ישראל נ. נאור אביטל

1.נגד המשיב ושלושה אחרים הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי לעוצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום המייחס להם יבוא של סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 4.74 ק"ג ובקשירת קשר לביצוע פשע. ארבעה מעורבים אחרים נעצרו עד תום ההליכים נגדם ואילו המשיב שוחרר על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' טימן), בתנאים.

סיפור המעשה שמאחורי האישומים הוא מתוחכם, מסורבל וחוצה ארצות. הסיפור בקליפת אגוז כרוך ביבוא הסם מברזיל לישראל. ביבוא זה היו מעורבים חמישה, שנגד אחד מהם - גאלפו - הוגש כתב אישום נפרד ונגד ארבעה והמשיב בתוכם, הוגש כתב אישום נפרד. כל אחד מהם מלא תפקיד זה או אחר ביבוא הסם.

2.גאלפו ביקש מהמשיב שהתגורר בניו-יורק ועסק בצילום, לשכור שרותיהן של שתי "דוגמניות" באמתלה של צילום בגדי ים ובגדים אחרים לשם עריכת קטלוג, כאשר למעשה, תפקידן היה להיות בלדריות תמימות של הסם ולהעבירו לישראל בשתי מזוודות המכילות בגדים. המשיב, נסע עם אחת הדוגמניות לברזיל כשכל הסידורים וההוצאות מוסדרים על-ידי גאלפו. הדוגמנית השנייה הגיעה לברזיל כשבוע לאחר מכן עם בגדי ים וכרטיסי טיסה לישראל, שקיבלה מגאלפו. בסופו של דבר הגיעו הדוגמניות ארצה עם המזוודות, השתכנו במלון הילטון ובהגיען, נתפסו על-ידי המשטרה. בינתיים חזר המשיב מחו"ל לישראל, הצטרף לדוגמניות שבמלון ונעצר אף הוא על-ידי המשטרה, שאיפשרה לו לנהל שיחות טלפון עם אותו גאלפו תוך ציות להוראות השוטרים. בדפנותיהם הכפולות של המזוודות ובבטנות המעילים שבהן, נמצא סם הקוקאין.

3.גירסתו של המשיב היא, כי הוא נקלע כצלם תמים לכל המערכת שנבנתה להעברת הסם לישראל, תוך שסבר באמת ובתמים כי הוא מתבקש לצלם דוגמניות בבגדי ים בברזיל ובארץ, לצורך קטלוג וכי בהיות עיסוקו בצילום, קיבל הוא על עצמו את העבודה ואכן צילם את הדוגמניות בברזיל. לטענתו, לא היתה לו שום ידיעה על הברחת הסם, שהוא שימש כיסוי להברחתו ארצה.

4.השופט קמא איננו מסתיר את דעתו כי המשיב ידע גם ידע מהי מטרת הצילומים שלשמם שכר את הדוגמניות. הוא גם הביע דעתו, כי איש מהמשיבים אינו תמים בעיניו והחשד כנגד כולם מבוסס היטב. הוא לא התרשם מהסיפורים האידיליים ששמע במשך הדיונים ומגרסאותיהם המיתממות של המשיבים. בהתייחסו לגרסתו של המשיב שסבר - לטענתו - באמת ובתמים כי נשכר לצלם כמה בגדי ים בודדים הצביע השופט קמא, על הנסיבות שבגללן אין לאמץ גרסה מיתממת זו. הוא הוסיף וקבע כי מצא הרבה מאוד סימנים מחשידים נגד המשיב. עם זאת, סיים באומרו: "אולם לא אוכל לקבוע במצפון שקט כי הוכח קיומו של חומר ראיות המספיק להרשעתו, כשהוא דבק בגרסתו כל העת והוא היחיד שאין בעברו כל הרשעה שהיא". לפיכך הורה על שחרור המבקש בתנאים.

4.אכן, התרשמותי שלי כמו התרשמות השופט קמא היא, כי חומר הראיות אינה עולה בקנה אחד עם אמיתות הסיפור שבפי המשיב. כאשר נבדק מכלול חומר הראיות, קשה להאמין להיתממות או לתמימותו של המשיב. אלא שבשלב של הליך מעצר עד תום הליכים, אין בית המשפט קובע אם גירסה כזו או אחרת היא גרסת אמת. מלאכה זו על בית המשפט שידון בתיק לעשותה. עליו יהיה לשקול את אמיתות הגירסה על פי סימני האמת הפנימיים והחיצוניים שלה ועל-פי כל הנסיבות האחרות. כל מה שניתן לומר בשלב זה הוא כי גירסת המשיב בה דבק לאורך כל הדרך מעוררת תמיהה, בלשון המעטה, אולם לא ניתן לדחותה כשקרית משום שלא זה השלב בו על בית המשפט לקבוע מה אמת ומה שקר. משכך, אין זה המקרה ההולם לעצור את המשיב עד תום ההליכים, כאשר ניתן למצוא חלופת מעצר הולמת, כפי שנמצאה על-ידי השופט קמא. יפים לענייננו הדברים שנאמרו על-ידי השופטת ד' ביניש:

"על רקע מכלול הנסיבות אכן קיים סיכוי לכאורי להרשעת המשיב. עם זאת, עוצמתן של הראיות הנסיבתיות לעניין סיכוי ההרשעה, אינה ניתנת להערכה בשלב זה של ההליך. לפיכך, לא ראיתי להתערב בהחלטת השופט קמא שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים" (בש"פ 991/99 מ"י נ' משה קנילסקי (לא פורסם);

כך גם מפי השופט י' אנגלרד בבש"פ 1267/99

מ"י נ' עאמר בן חסן אבוקסאסה (לא פורסם)).

הערר נדחה. התנאים לשחרורו של המשיב ממעצר יישארו על כנם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.