בש"פ 2637/97 סבח האשם נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירה של יבוא סם מסוכן מסוג הרואין בכמות של 1 ק"ג נטו. הסם שנתפס במעבר גשר אלנבי הובא לישראל דרך מעבר הגשר על ידי אחד בשם אבו-מייאלה, אשר על פי הנטען בכתב האישום ייבא את הסם עבור העורר.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבית המשפט המחוזי התקיים דיון מפורט בבקשת המדינה, שהתמקד בחומר הראיות לכאורה. הסניגור המלומד בטיעוניו בפני בית משפט קמא הסכים כי אם חומר החקירה מעלה ראיות לכאורה נגד מרשו יש לעוצרו.

השופטת הנכבדה של בית משפט קמא ניתחה את חומר הראיות בהתבסס על "הראיות העיקריות" שרוכזו עבורה ונמסרו לעיונה, ובהחלטתה היא קבעה:

"אינני משוכנעת כי בידי המדינה חומר ראיות מספיק להרשעת המשיב, ולכן איני רואה מקום למעצרו בין כתלי הכלא - עד תום ההליכים".

השופטת החליטה עם זאת, כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים ובהם מעצר בית מלא - עד תום ההליכים. כנגד תנאי אחרון זה הוגש הערר שלפני.

בא כוח העורר טען כי בהעדר ראיות לכאורה לא היה זה ראוי לשחרר את מרשו בתנאים כה קשים. טיעונו של הסניגור היה, בתמצית, כי השופטת קבעה שאין ראיות לכאורה, והמדינה השלימה עם קביעה זו כאשר לא עררה על ההחלטה - ומשכך הדבר אין גם תשתית להטלת חלופת מעצר על דרך של מעצר בית.

באת כוח המדינה, עו"ד בורנשטיין, טענה כי אין ללמוד מאי הגשת הערר כאילו המדינה קיבלה את המסקנה שאין ראיות לכאורה נגד העורר. ההימנעות מהגשת הערר הייתה מבוססת על נכונות התביעה, בנסיבות עניינו של העורר, להסתפק בתנאי החלופה. המדינה עומדת על טיעוניה בדבר קיום ראיות לכאורה, ומטעם זה גם מתנהל משפטו של העורר במגמה להוכיח את אשמתו, אלא שבשל טיבן ואופיין של הראיות לא ראתה המדינה להגיש ערר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בה נקבע כי העורר ישאר במעצר בית. נוכח טיעון זה נסב הדיון על שאלת קיומן של הראיות לכאורה.

נראית לי טענת באת כוח המדינה לפיה אין לומר כי השופטת קמא קבעה שאין כלל ראיות לכאורה בתיק, באופן המחייב את שחרורו של העורר ללא תנאי. חומר הראיות שהוצג בבית משפט קמא הוצג גם בפני ועולה ממנו כי נגד העורר מצויה עדות מרכזית של אבו-מייאלה שייבא את הסם מירדן. אכן עדותו מעוררת קשיים לא מבוטלים נוכח שינוי גירסותיו ובהתחשב בכך ששמו של העורר כמזמין הסם הועלה לראשונה בחקירת העד על ידי השוטרים. אולם אין לומר כי קשיים אלה משמיטים את הבסיס מתחת לראיות התביעה. משקלה ומהימנותה של העדות אינם עניין לשלב זה של ההליך והם יבחנו על ידי בית המשפט שישמע את העדות כשזו תעמוד במבחן החקירה הנגדית שתתקיים בפניו.

השופטת של בית המשפט קמא אף קבעה כי לא מצאה בחומר הראיות סיוע לעדותו המרכזית של העד הבעייתי הנזכר. אינני רואה להכריע בשלב זה בשאלה אם עדותו של עד זה טעונה סיוע. אולם באת כוח המדינה הצביעה בטיעוניה על ראיות נסיבתיות נוספות שיש בהן כדי לתמוך בגירסת התביעה. ראיות אלה הן שיחות טלפוניות שהתקיימו מביתו של העורר, ולטענת התביעה הוא עצמו היה הדובר בהן. מתמלילי שיחות אלה ניכר כי המשוחחים אינם מדברים באופן גלוי על נושא שיחתם. לטענת התביעה המשוחחים בשיחות אלו הינם העורר ואדם מירדן אשר מסר לעד אבו-מייאלה את הסם, והנסיבות מצביעות על כך שבשיחות מתייחסים המשוחחים לכך שאבו מייאלה כבר עזב את ירדן והוא אמור להגיע אל העורר. על פי טענת התביעה שיחות אלה משתלבות עם האירועים הנוגעים לאבו-מייאלה שהתרחשו באותו יום. לכך הוסיפה התביעה כי בלילה בו נתפס העד אבו-מייאלה, נעלם העורר מביתו והסתתר במשך חודש וחצי עד שהתייצב במשטרה.

הסניגור בטיעון המפורט הן בבית המשפט קמא והן לפני, הצביע על פגמים רבים בעדותו של העד המרכזי, ושטח בהרחבה את נימוקיו לחולשת הראיות. טיעונים אלה, שנתקבלו על ידי השופטת, היו כנראה ביסוד ההחלטה להסתפק בחלופת מעצר. כאמור לעיל, מקובלת עלי טענת המדינה כי מחומר הראיות ומההחלטה אין ללמוד על העדר ראיות לכאורה נגד העורר. אילו נשמטה לחלוטין הקרקע מתחת לתשתית הראיות של התביעה - כי אז היה ממש בטענת הסניגור שאין גם מקום להשית על העורר חלופת מעצר שיש בה כדי להגביל את חופש התנועה שלו. אולם נראית לי טענת המדינה כי על אף הבעיות שמעוררת עדותו של אבו מייאלה, יש בחומר החקירה הפלילית ראיות - שאם תעבורנה את כור ההיתוך של המשפט הפלילי - ניתן יהיה להרשיע על פיהן את העורר.

בשלב זה של ההליך נבחנות הראיות לכאורה שבידי התביעה. עפ"י המבחן שנקבע בבש"פ 8087/95, בעניין זאדה:

"השאלה אותה צריך השופט לשאול עצמו, לעניין ראיות אלה, הינה אם טיבה של הראיה - על רקע מכלול הראיות כולן המצוי בשלב זה - הוא כזה שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם. "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר." (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) סעיף 12 לפסק דינו של הנשיא ברק.

לעניין זה יבחן בית המשפט גם את הראיות שהנאשם מציג מטעמו, וייתן דעתו בין היתר לסתירות ולפירכות שבחומר הראיות, הגלויות על פניהן (ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה , פ"ד לו(1) 353, 362 מפי כבוד השופט שמגר וכן דברי הנשיא ברק בעניין זאדה הנ"ל, פיסקאות 15-14).

בעניינו של העורר שוכנעתי, כי על-פי המבחן האמור, הניחה התביעה תשתית ראייתית לכאורית לאישום המיוחס לו. הפגמים שנפלו במשקלן הלכאורי של הראיות לא השמיטו את הקרקע מתחת לראיות לכאורה שבידי התביעה. אשר על כן, אינני רואה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאור האמור לעיל, הערר נדחה.