בש"פ 5302/02 אל מוקייד עבד רחמן נ. מדינת ישראל

1.ביום ה10.2.02- הוגש נגד העורר כתב אישום בגין כניסה ושהייה בלתי חוקית. התביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים נגדו ובית משפט השלום הורה על שחרורו בתנאים. לא הוגש ערר על החלטה זו.

2.ביום 24.5.02- הוגש כתב אישום נוסף נגד העורר בו הואשם באותה עבירה. שוב נתבקש מעצרו עד תום ההליכים ושוב שחרר אותו בית משפט השלום (שופט אחר) בתנאים. המשיבה הגישה ערר על ההחלטה בטענה כי היה על בית המשפט להורות על מעצר מלא של העורר והעורר אף הוא הגיש ערר בטענה כי בית המשפט כלל אינו מוסמך לדון בהליך כולו. על החלטה זו הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי ערר. בית המשפט המחוזי דחה את ערר העורר, קיבל את ערר המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על כך הגיש העורר את הערר שלפנינו.

3.טענתו המרכזית של בא-כוח העורר היא כי מדובר בעבירה נמשכת שלא ניתן היה להגיש בגינה את כתב האישום השני. לפיכך, גם לא ניתן היה לעצור את העורר כפי שעשה בית המשפט המחוזי, שפעל בחוסר סמכות שנבע מחוסר סמכותה של המדינה להגיש את כתב האישום ואת הבקשה למעצר.

4.הטענה הועלתה על-ידי הסנגור בצורה סדורה ובהירה. זוהי ללא ספק טענה מעניינת וחשובה. הקו התוחם בין עבירה נמשכת לבין עבירה מתחדשת אינו אינו חד וחלק וסווג עבירה כנמשכת אינו קבוע בדין. ראוי היה להתייחס אליה בנסיבות המקרה דנן אלמלא אירעה התפתחות שהביאתני למסקנה כי אינני צריכה להידרש להכרעה בה.

במה דברים אמורים?

5.ביום 8.7.02 התקיים דיון בבית משפט השלום והעורר שהיה מיוצג על-ידי עורך דין, הודה בעובדות שבכתב האישום שהוגש ב2/02- וביקש לצרף את כתב תיק האישום מ5/02- והודה גם בעובדות הנקובות בו. בית המשפט הרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בשני התיקים וקבע אותם למתן גזר דין ב4.8.02-.

סניגורו של העורר לא העלה בפני בית משפט השלום את טענותיו בדבר חוסר סמכות לענין כתב האישום השני ולא טען שאין להרשיע את העורר בו. נהפוך הוא. הוא ביקש לצרפו והודה באמור בו. אמנם הסניגור הצהיר כי "מחכים להחלטת בית המשפט העליון בקשר להליך השני" אולם אין בהצהרה זו כדי להקהות את חודה של ההודאה ושל ההרשעה, וכדי לשמש תחליף להליך בו היה על העותר להעלות טענה זו.

במצב דברים זה, ולאור התאריך הקרוב למתן גזר הדין, נראה לי כי יש לדחות את הערר והוא נדחה בזה.