בש"פ 5304/12 מיכאל מיכאלוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם ) שדחה את בקשת העורר לאשר לו "חלונות התאווררות" יומיים לפרקי זמן מוגדרים, במסגרת מעצר בית בו הוא שוהה עד תום ההליכים במשפט המתנהל נגדו.

1.

בשנת 2004 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירת רצח וניסיון לרצח לפי סעיפים 300(א)(2) ו-305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בשל מצבו הנפשי דאז הוחלט על אשפוזו בכפיה. ביום 13.2.2012 חודש ההליך הפלילי בעניינו. בד בבד הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצר העורר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בית משפט זה הורה ביום 27.2.2012 כי תוגש בקשה חדשה למעצר עד תום ההליכים לבית המשפט המחוזי, ובינתיים ישהה העורר במעצר בית (בש"פ 1380/12 מדינת ישראל נ' מיכאלוב (לא פורסם, 27.2.2012)). בעקבות בקשה שהוגשה לו, הורה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם ) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בתנאי מעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני, בפיקוחם של בני משפחתו. בנוסף, אושר לעורר לצאת מביתו, בליווי של שניים מבני משפחתו, לשם בדיקות רפואיות ופגישות עם עורכי דינו.

2.

ביום 23.4.2012 הגיש העורר בקשה ל"פתיחת חלונות אוורור למספר שעות ביום".

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, נוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר על רקע העבירות המיוחסות לו, ומשלא התקיימו התנאים שבדין לעיון מחדש בהחלטת המעצר שניתנה פרק זמן קצר קודם לכן. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. במסגרת הערר הוגש מכתב מאת הפסיכיאטרית המטפלת באופן שוטף בעורר (להלן: המכתב ), שלא הוגש לבית המשפט המחוזי. במכתב הומלץ לאפשר לעורר לצאת ממעצר הבית למספר שעות קצוב בכל יום. בית משפט זה (כב' השופט א' רובינשטיין ) החזיר את הדיון לבית המשפט קמא לשם דיון בשאלה האם המכתב עולה כדי שינוי נסיבות ומצדיק עיון מחדש בהחלטת המעצר. ביום 7.6.2012, החליט בית המשפט קמא – לאחר עיון במכתב ובמסמכים נוספים שהגיש העורר – כי לא נתקיימו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בתנאי מעצר הבית.

3.

מכאן הערר שלפניי. העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא שלא קיבל את בקשתו, נוכח העובדה כי מדובר על מעצר בגין כתב אישום שהוגש בשנת 2004; ושבמהלך תקופת אשפוזו היה העורר רשאי לצאת מהמרכז הרפואי ולשהות בביתו מספר ימים בשבוע, מבלי שנרשמו בעיות או הפרות כלשהן בעניינו. כן מדגיש העורר את המכתב שבו המליצה הפסיכיאטרית המטפלת בו לאפשר לו לצאת מביתו מספר שעות ביום. המשיבה סבורה שאין עילה להקל בתנאי חלופת המעצר, ומדגישה את חומרת העבירות שבהן מואשם העורר; את המסוכנות הנשקפת ממנו; ואת העובדה שבקשתו של העורר נידונה פעמיים בבית המשפט קמא, אשר לא ראה לנכון לשנות מהחלטתו שלא להיעתר לה.

4.

דין הערר להידחות. סעיף 52 לחוק המעצרים קובע כי "עצור ... רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בעניין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי השחרור בערובה ... אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" (ראו גם: בש"פ 6432/10 אבו אחמד נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 8.9.2010)). אין עוררין על כך שהזמן שחלף מאז החלטת בית המשפט המחוזי בדבר שחרור לחלופה ועד להגשת הבקשה – כחודש ימים, אינו מצדיק עיון חוזר כשלעצמו. כמו כן לא נטען בבקשה שנתגלו עובדות חדשות שעשויות לערער את התשתית העובדתית שעל יסודה נתקבלה החלטת בית המשפט קמא. העורר מבסס את טענותיו על כך שמהמסמכים שהגיש, בהם המלצותיה של הפסיכיאטרית, מהווים שינוי ממשי של הנסיבות בעניינו. דא עקא, שלאחר עיון במסמכים שצירף העורר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שקבע כי אין מדובר בשינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בתנאי שחרורו של העורר. אמנם, נסיבותיו הייחודיות של המקרה, נוכח הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות לכאורה והטיפול הנפשי לו נזקק העורר, מצדיקות התחשבות בקבלת ההחלטה בעניינו. עם זאת, המסוכנות הנשקפת מהעורר על רקע העבירות המיוחסות לו היא ברורה ובולטת, ואלמלא אותן נסיבות יש להניח שהעורר לא היה משוחרר לחלופת מעצר כלשהי. יתר על כן, בהתאם לתנאים שנקבעו רשאי העורר לצאת מביתו בפיקוח לצרכים רפואיים ומשפטיים, וב"כ המדינה עדכנה כי העורר עושה כן בפועל בתדירות העולה על פעם לשבוע. יש ביציאות אלו כדי להגשים במידה מסוימת את מטרת ההתאווררות. בנקודת הזמן הנוכחית, אין אפוא עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה, אפוא.