בש"פ 5307/01 אליהו נפתלייב נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' דר) לעצור את העורר עד סיום ההליכים. העורר הואשם בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וכן נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח, הכל כמתואר בכתב האישום.

2.לאחר שמיעת טענות הצדדים, עיינתי בתיק החקירה ונחה דעתי כי ישנן ראיות לכאורה. הראיות כבדות משקל במיוחד בעניין הסחיטה. המתלונן טען שהעורר נטל את רכבו ודרש ממנו 10,000 ש"ח כדי שהוא, העורר, לא יספר על כך שהמתלונן התנשק והתחבק עם אירנה, שהיא אשת-איש (או ארוסה). טענה זו בעניין הסחיטה נתמכת תמיכה מלאה בעדותו של דניאל פנחסוב. פנסחוב, ששמע מהמתלונן על נטילת רכבו, ניסה "לתווך" בינו לבין העורר. העורר סירב לבקשת פנחסוב להחזיר את המכונית, ובסופו של דבר "נתרצה" והסכים לקבל 5,000 ש"ח במקום 10,000 ש"ח שדרש תחילה כתנאי להחזרת המכונית.

3.לעניין האלימות שננקטה לדברי המתלונן באירוע - דברי פנחסוב שהעורר סטר למתלונן מספר פעמים בפניו בעת שפנחסוב עשה את ניסיון "התיווך", מחזקים במידת מה את גרסת המתלונן לגבי האלימות שננקטה באירוע נשוא האישום.

4.יש גם יסוד לסברה שהופעלו על המתלונן לחצים לחזור בו מתלונתו.

5.לגבי העדה אירנה - לאחר עיון בשלל הודעותיה, לרבות העדויות המשלימות, תמימת דעים אני עם הערכאה הראשונה כי ראוי שלא לתת בשלב זה לדבריה משקל, לא לכאן ולא לכאן.

6.לדידי, די לי בסחיטה המתוארת, כדי להצדיק את מסקנת הערכאה הראשונה, שאין מנוס אלא לעצור את העורר עד סיום ההליכים בלא אפשרות של חלופת מעצר. הוגשו לי בדיון כתב האישום וגזר הדין הנוגעים להרשעתו של העורר בעבירה של סחיטה באיומים בתיק בית משפט השלום בחדרה (ת.פ 2347/00). על-פי האמור בכתב האישום שבתיק זה בו הודה העורר, ביום 14.10.98 העורר ואחרים פנו לאדם שהמתין לפגוש את ידידתו בטרוניה על כך שהוא מתעסק עם אחותו של אחד מאותה החבורה. העורר דרש מהמתלונן שימלא לו דלק ברכבו "אם הוא רוצה לצאת מפה חי". שני האחרים תקפו את המתלונן באותה פרשה, וכיבו סיגריה על מצחו. העורר דרש מהמתלונן בפרשה ההיא שלא לערב את המשטרה. באותו עניין הורשע העורר בעבירה של סחיטה באיומים. בית המשפט קיבל בהיסוס רב את עסקת הטיעון ודן את העורר לשנת מאסר בפועל, החל מיום 4.10.00, כאשר 9 חודשים יהיו חופפים למאסר שריצה העורר אותה עת, ו3- חודשים במצטבר.

7.מסתבר כי העורר שוחרר כבר מאותו מאסר, ולכאורה, כפי שעולה מהראיות שבפני, מיהר לחזור לסורו ולעבור עבירה דומה. אדם כזה אינו יכול להלך חופשי. המעשה בו הורשע והמעשה בו הוא מואשם מצביעים על כך שהוא מטיל אימה על אנשים. אין מנוס מהשארתו במעצר ללא חלופת מעצר, כדי שלא ימשיך במעשיו.

9. הערר נדחה.