בש"פ 5322/97 אחמד עבדאללה נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירות של הדחת קטינים לסמים, סחר והספקה של סם מסוכן, אחזקה ושימוש בסמים מסוכנים לשימוש עצמי ושלא לשימוש עצמי וכן אחזקת כלים לצריכת סמים. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית שבתמצית, סיפק ומכר העורר סמים מסוכנים מסוג קנביס בעשרות הזדמנויות בשנת 1996, לקטינים ולבגירים. העורר גם שיתף נערות קטינות בעישון סמים וכן לימד אחת מהן להשתמש בסם מסוכן מסוג הרואין, שאותו גם מכר לה בשש הזדמנויות לערך.

בהחלטתו מיום 17.3.97 ציוה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. עררו על צו המעצר נדחה. העורר ביקש עיון חוזר בהחלטה וגם בקשתו זאת נדחתה. מכאן עררו שלפני.

2.היום אין בא כוח העורר חולק עוד על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו, אולם, לטענתו, יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים וזאת משני טעמים.

הטעם האחד הוא שהמשפט נמשך יתר על המידה וכי העורר עצור כ- 7 - 8 חודשים בלי שהיתה התקדמות ממשית בבירור משפטו. לדבריו התקיימה ישיבה אחת ביום 7.7.97 והמשך משפטו נקבע ליום 14.12.97. אמנם, בית המשפט הקדים ישיבה זאת ליום 26.10.97, אולם אין באפשרותו להתייצב לדיון במועד זה מחמת דיונים אחרים שבהם הוא אמור להתייצב. הטעם השני הוא ששותפיו של העורר במעשי העבירה שוחררו מהמעצר - כפי שהוחלט לגבי אחד מהם בבש"פ 4274/97 חטיב ג'האד נ' מדינת ישראל - ואין הצדקה שרק הוא ישאר במעצר "שעה שחבריו באותן עבירות מהלכים חופשי".

3.אין ממש בערר.

אשר לטעם הראשון, התמשכות ההליכים, הנה הקדים, כאמור, בית המשפט המחוזי את מועד הדיון. ישיבה אחת התקיימה כארבעה חודשים אחרי הגשת כתב האישום וישיבה נוספת אמורה להתקיים כשלושה חודשים אחריה, כאשר בין הישיבות חלה תקופת הפגרה. לאור נסיבות הענין ובהתחשב בעומס המוטל על בית המשפט אין לומר שמדובר בתקופה ממושכת יתר על המידה. גם את טענת בא כוח העורר, לפיה ייבצר ממנו להתייצב לישיבה שנקבעה ליום 26.10.97, יש לדחות. על סניגור שנקלע למצב כזה לעשות כל שבכוחו כדי לייצג את לקוחו במועד שנקבע, או לדאוג ל"חלופה להתייצבות" על ידי יפוי כוחו של עורך דין אחר. סדרי עבודתו של עורך דין ראויים להתחשבות מצד בית המשפט, אולם בנסיבות כמו אלה שנוצרו כאן יש להעדיף את החשת בירורו של המשפט.

גם בטעם השני לא מצאתי טעם. נטען כי העורר לימד קטינה להשתמש בהרואין ואף סיפק לה את הסם מספר פעמים, בעוד שחבריו של העורר עסקו בסמים קלים מזה. במקום אחר אמרתי כי סכנתו של נאשם שמיוחסת לו עבירה של סחר בסם מסוג הרואין גדולה לאין שיעור מסכנתו של מי שסוחר בסם "קל" ממנו. על סם זה ייאמר "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות" (ירמיהו ט', כ') ומצווים אנו לעשות כל שבידינו כדי לנעול בפניו כל חלון וכל דלת. בכלל מצווה זאת גם המצווה לנעול מאחורי סורג ובריח כל מי שעוסק בהפצתו ומטמא את ידיו בו, אלא אם כן עומדת לו זכות גדולה של בעל תשובה גמור, או זכות גדולה אחרת (ראו לעניין זה דברי השופט מ' חשין בבש"פ 1782/93 מדינת ישראל נ' בוניפד - טרם פורסם, תקדין - עליון 93(1) 990; וכן דברי השופט י' זמיר בבש"פ 3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל - טרם פורסם, תקדין עליון 95(2) 1588). (בש"פ 5108/97 גמיל כיאל נ' מדינת ישראל - טרם פורסם).

לא מצאתי זכות כזאת לעורר שהמרשם הפלילי שלו כולל עבירות רבות מסוגים שונים, לרבות עבירת סמים ולרבות שתי עבירות של בריחה ממשמורת. הן נסיבותיה של העבירה, כשלעצמן, והן נסיבותיו האישיות, כשלעצמן, מעידות עליו, אפוא, שהוא מסוכן. כנגד אלה אין בידי העורר זכות של בעל תשובה או זכות גדולה אחרת. לפיכך דינו להעצר עד תום ההליכים.

4. הערר נדחה.