בש"פ 5334/11 אחמד עבוד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.7.2011 (כב' השופט צ' קאפח), בגדרה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

1.

כנגד העוררים ואדם שלישי (להלן: חמודי ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ניסיון לסחר בנשק לפי סעיפים 144(ב2), 25 ו-29 לחוק; ועסקה אחרת בנשק לפי סעיפים 144(ב2) ו-29 לחוק. העורר 1 הואשם בנוסף בעבירה של ניסיון לרכוש נשק לפי סעיפים 144(א) ו-25 לחוק.

על פי המתואר בכתב האישום, עובר ליום 17.3.11 קשרו העוררים קשר עם אנשים נוספים לסחור בנשק ולעשות עסקאות בנשק מסוגים שונים, ולשם כך פנו אנשים שונים אל העוררים וביקשו לרכוש מהם כלי נשק, ואלה פנו לקושרים אחרים לצורך ביצוע העסקאות. בהמשך, פנה אדם בשם יוסף בכר (להלן: יוסף ) לעוררים וביקש לרכוש מהם רימונים, והעורר 1 סיכם אתו כי הוא והעורר 2 ימכרו לו 5 רימונים תמורת 1,100 ₪ כל אחד. ביום 22.3.11 העביר יוסף לחמודי או למי מטעמו סך של 5,500 ₪ עבור העוררים. ביום 28.3. 11 נודע לחמודי כי ניתן להשיג ארבעה רימונים, ובינו לבין העורר 1, אשר ביקש לרכוש את הרימונים, נוהל משא ומתן בנוגע למחירם.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים. בית משפט

סקר חלק מתמלילי השיחות, וציין כי זיהוי קולות הדוברים על ידי המשטרה מתועד במזכרים אשר צורפו לתיק החקירה. כן עמד בית המשפט על הקודים בהם השתמשו הצדדים בשיחותיהם, וכי מהודעות המדובב, עולה כי המילה

"סופגניה" פירושה רימון.

אין חולק כי העוררים אכן הוקלטו בשיחות הכוללות אמירות מפלילות מצידם, אך לטענתם

המדובר בהתרברבות בעלמא אשר הסתיימה בלא כלום, שיש בה דווקא כדי להעיד על בורותם של העוררים ברזי הסחר בנשק.

3.

בית משפט

קמא דחה את טענות העוררים בקובעו כי אף אם לא עלה בידם להוציא את תכניתם אל הפועל, אין בכך כדי להצביע על העדר נכונות מצדם לבצעה, ומחומר הראיות עולה כי הם פעלו ללא לאות להגשים את מטרותיהם. מכל מקום, בית המשפט הטעים כי לצורך עבירת הקשר אין דרישה כי המעשים ייעשו בפועל, ודי ברצון המשותף של העוררים לפעול להשגת המטרה הלא כשרה.

על רקע האמור, נקבע כי יש תשתית ראייתית לכאורית לקיומן של העבירות המיוחסות לעוררים, ונוכח המסוכנות הגבוהה הטמונה בעבירות נשק קמה עילת מעצר סטטוטורית. בית המשפט

הוסיף כי אופי העבירות ונסיבות ביצוען מלמד על כך שהישנותן עלולה להתאפשר בנקל, שהרי חלק הארי בפעולות העוררים התבצע באמצעות הטלפון. בית המשפט התייחס לכך שאין לעוררים עבר פלילי, אולם נוכח כל האמור קבע כי אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותם.

מכאן הערר שבפניי.

4.

העוררים טוענים לכרסום בתשתית הראייתית הלכאורית נגדם. לטענתם,

קיימות סתירות מהותיות וטכניות המכרסמות בעוצמת הראיות לכאורה כנגדם. כן טוענים העוררים כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה עילה להארכת מעצר עד תום ההליכים.

לגופם של דברים, העוררים טוענים כי הדיבורים המיוחסים להם נועדו לשם התרברבות ותו לא. כן טוענים העוררים כנגד עדותו של עד המדינה. לטענתם, ישנן סתירות בעדותו, ומדובר באדם בעל עבר פלילי מכביד, נרקומן ומרכיב מטעני חבלה. בנוסף, הם טוענים כי נעשו פעולות חקירה בלתי חוקיות, ראיות "שופצו" ונעשה ניסיון להכניס דברים לפיו של עד המדינה.

לטענת העוררים, הם בני 22 ו-23, ללא עבר פלילי, וכל הדיבורים לא הבשילו אף לכדי הכנה. אין לייחס להם מסוכנות, והיה על בית המשפט חלופת מעצר ולהפנותם לקבלת תסקיר משירות המבחן, בפרט נוכח היעדר עבר פלילי.

5.

המשיבה הצביעה על כך שגרסת העוררים כי מדובר ב"התרברבות" מצידם, לא עלתה בעת חקירתם, במהלכה הם שמרו על זכות השתיקה בנוגע לשיחות המפלילות. עוד טוענת המשיבה כי מתמלילי השיחות של העוררים עולה שאין המדובר בפעם הראשונה בה הם סוחרים בנשק, וכי היה ידוע להם שהנשק מיועד לפגוע בצד שלישי. בנסיבות אלה, אין מקום להטריח את שירות המבחן, שכן ברור בעליל שאין טעם בשחרור העוררים לחלופת מעצר.

6.

לאחר שעיינתי בכתב הערר, שמעתי את טענות הצדדים ונתתי דעתי על חומר הראיות שהוגש לעיוני, איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

מטענות הצדדים בדיון עולה כי המחלוקת נסבה בעיקרה על פרשנות הדברים. כך, בעוד שהמשיבה רואה את מעשי העוררים כניסיון לסחור בנשק, הרי שלטענת העוררים המדובר במעשי התרברבות מצידם.

לטעמי, מתמלילי ההאזנות הסתר אשר בוצעו למכשירי הטלפון של העוררים עולות שתי מסקנות שיש בהן כדי להכריע את הכף נגד קבלת הערר.

האחת , כי העוררים היו מודעים לכך שהנשק נועד לפגוע באחד מקרבנותיו של מזמין הנשק. כך, לדוגמא, בשיחה מיום 20.3.11 בין העורר 1 לבין אדם נוסף, אמר האדם הנוסף שהוא רוצה "לזיין את אמא של הבן אדם, אני לא רוצה אותו אני רוצה לזרוק אותם עליו לילה אחד ולסיים אתו". בנוסף, בשיחה בין השניים מיום 21.3.11, שאל האדם הנוסף "כמה יחידות? כמה חצילים הבאת לי?", והוסיף "אני רוצה לסיים ולזיין את אמא שלו המניאק, אני אשים לו בחלון".

השניה , כי אין זו הפעם הראשונה בה מעורבים העוררים בסחר בנשק. כך, בשיחה בין העורר 1 לבין אדם נוסף מיום 22.3.11, מבהיר האדם הנוסף כי הוא אינו מעוניין במוצר "כמו הפעם ההיא... אני לא רוצה שיביא לי משהו שהוא דפוק כמו עם החבל ההוא...", והוא מבקש מהעורר 1 "תוודא שזה כמו ההיא... אני לא רוצה שתפתיע אותי... כמו שהחזיק... שנתתי לו אותה ביד... כמו החציל הזה בדיוק". בהמשך היום חזר האדם הנוסף על בקשתו בפני העורר 1 "שזה לא יהיה אחד דפוק כמו מה שהבאנו עם החבל בפעם ההיא, חציל שנראה טוב וקל רק שמישהו ירים, שמישהו יסתכל יהיה להם מראה מפתה ולא רקובים...".

7.

בהקשר זה, טען בא כוחם של העוררים בתשובה בכתב שהגיש לבית המשפט לאחר הדיון, כי לדברים אלה – המעידים לכאורה על מעורבות בעבר בסחר בנשק – ניתן לייחס משקל רק כלפי העורר 1.

אכן, האדם הנוסף בשיחתו עם העורר 1 מתייחס ל"מה שהבאנו עם החבל בפעם ההיא" – בגוף נוכח. ואולם, איני סבור כי הדבר שולל את מעורבותו הלכאורית של העורר 2. מתמלילי האזנות הסתר עולה כי עוד באותו היום, התקשר האדם הנוסף גם לעורר 2, וביניהם נערכו חילופי הדברים הבאים:

האדם הנוסף : "אבל בחיי אבו ג'מאל, כמו החציל שהוא הביא בפעם ההיא, אותו הדבר שלא יהיה משהו אחר".

העורר 2 : "לא, לא, תאנים, תאנים".

האדם הנוסף : "מה? מה?"

העורר 2 : "תאנים, מהירוק".

האדם הנוסף : "מה זאת אומרת ירוק? כמו שהוא הביא בפע... (הפרעות

בהקלטה)

[...]

האדם הנוסף : "מהקל שרק אתה מוציא את הזה והחציל מתבשל"

העורר 2 : "טוב בסדר".

האדם הנוסף : "... ג'מאל, אני סומך עליך, שלא תביא משהו לא טוב".

העורר 2 : "לא, לא".

האדם הנוסף : "... על התאריך שלה, שלא יהיה 100 שנה בתוך האדמה".

[...]

העורר 2 : "אני אביא אותם, אני אשיג אותם, אל תדאג".

ודוק: אף שאין להסיק בהכרח מהדברים כי העוררים עצמם הם אלה שסיפקו את הנשק בעבר, הרי שיש בדברים אלה כדי להצביע על כך שהעורר 2 ידע בדיוק מהו סוג הרימונים שהובאו בעבר, ומדבריו של העורר 2 אף עולה כי הוא ידע שהרימונים הצפויים להגיע במסגרת העיסקה הזאת הם מסוג שונה. ביטחונו של האדם הנוסף בעורר 2 כי הוא יודע אלו רימונים הובאו בעבר וכי הוא יֵדע אלו רימונים להביא הפעם, יש בהם כדי להעיד על מעורבותו לכאורה בעסקאות מסוג זה בעבר.

8.

לא למותר להזכיר כי מהשיחות עולה שהעוררים פנו למספר גורמים כדי לנסות להשיג את הרימונים, וכי בשלב מסויים העוררים קיבלו כסף עבור הרימונים שהיו אמורים לספק, מה שסותר את הטענה כי לא נחצה רף ההכנה, ומה שמחזק עוד יותר את יסודות עבירת הקשר. בחקירתם, העוררים שמרו החל משלב מסוים

- לאחר שהוטחו

בפניהם השיחות המפלילות - על זכות השתיקה, ולשתיקה משקל במישור הראייתי גם בשלב המעצר (בש"פ 1748/11 בועז יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2011) (להלן: עניין יחזקאל )).

9.

כידוע, עבירות מהסוג המיוחס לעוררים מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, זאת מכוח סעיף מכוח

סעיף 21(א)(1)(ג)(2) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), כך שנקודת המוצא היא מעצר, ואילו שחרור לחלופת מעצר הוא החריג ( עניין יחזקאל , סעיף 9 והאסמכתאות שם). לשתיקה יש משקל גם לעניין המסוכנות, באשר הנאשם יכול לסתור את החשד לגבי מטרת הנשק אך בשתיקתו הוא מותיר את החשד בעינו ( עניין יחזקאל , סעיפים 7-8). במקרה דנן, לא רק שחזקת המסוכנות לא נסתרה, אלא שמהשיחות עולה כי העוררים ידעו מה השימוש הצפוי ברימונים. עוד אציין כי לא כל עבירות הנשק זהות בחומרתן ובמסוכנותן, ואין דין החזקת נשק כדין סחר בנשק.

10.

היעדר עבר פלילי, התנהגות נורמטיבית וחלופת מעצר בפיקוח מפקחים מהימנים – כל אלה יכולים להקהות עוקצה של מסוכנות גם בעבירות נשק. במקרה דנן, בהתחשב בטיב עבירת הנשק (ניסיון לסחר); בהתחשב בכך שהעוררים היו מודעים לכאורה למטרת הנשק; ובהתחשב בכך שלכאורה אין זו הפעם הראשונה בה העוררים

היו מעורבים בעיסוקים מפוקפקים כגון דא - איני סבור כי יש בשחרור לחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותם.

על רקע האמור, משהתרשמתי כי אין אפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים באמצעות חלופת מעצר, איני רואה טעם להורות לשירות המבחן לבחון חלופות קונקרטיות (וראו בש"פ 745/10 תשובה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 11.2.2010), סעיף 12 והאסמכתאות שם).

אשר על כן, אני דוחה את הערר.