בש"פ 5358/08 חאלד תלי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 5.6.08 לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

כנגד העורר ושלושה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשר לפשע, ניסיון לרצח, חבלה חמורה בכוונה מחמירה ונשיאת נשק שלא כדין. על-פי עובדות כתב האישום במהלך שנת 2008 קשרו הנאשמים קשר לרצוח את המתלונן, תושב דלית אל כרמל, תמורת כסף שיקבלו עבור כך. העורר נאשם כי שימש איש קשר בין מזמיני הרצח לבין הנאשמים שהיו אמורים לבצעו. ביום 22.1.08 הצטיידו הנאשמים האחרים באקדח שנשאו ללא רישיון, הגיעו לעסק אשר המתלונן הוא בעליו וירו בו מטווח קצר בכוונה להמיתו. לאחר מכן חזרו לביתו של העורר שם דיווחו לו על מהלך האירוע. בתמורה לכך קיבלו הנאשמים סכומי כסף במזומן. כמו כן, ימים ספורים לאחר האירוע התקשר אחד הנאשמים לעורר וקבל בפניו על כך שקופח מבחינת השכר שקיבל. העורר הורה לו שלא לדבר על כך בטלפון. לעורר נגרמו חבלות חמורות כתוצאה מהירי.

2.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם. בעניינו של המשיב ניתנה החלטה נפרדת ביום 5.6.08. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות נשוא כתב האישום. בית המשפט ביסס קביעתו זו על דבריו של נאשם 1 למדובב, בין בהאזנה שבוצעה לדבריהם ובין בהודעתו של המדובב, הקושרים את העורר לאירוע; על הודעתו של נאשם 1 במשטרה, לפיה המקשר בין מזמיני הרצח למבצעים היה העורר, וכי קיבל מהעורר לאחר האירוע 6,000 ₪; על דבריו של נאשם 2 למדובב, כפי שהובאו בהודעתו של המדובב, לפיהם העורר היה המקשר והוא קיבל 6,000$; על דבריו של נאשם 2 לחוקר המזכיר את שמו של העורר כמעורב בפרשה; על הודעתו של חשוד נוסף בפרשה לפיה הוא מכיר את העורר ויחד הם רצו לפתוח עסק; על העובדה שמספרו של המשיב ושמו המלא נמצאים בזיכרון הפלאפון של חשוד נוסף בפרשה, וכי ממספר הטלפון הזה נעשו התקשרויות למספר הפלאפון של נאשם 3 במועדים הסמוכים לניסיון הרצח; ועל סתירות בין גרסתו של העורר לגרסאות נאשמים אחרים בפרשה וכן עדים שלא היו מעורבים באירוע. בית המשפט ציין כי העורר הכחיש את המיוחס לו ואף הכחיש היכרות עם נאשם 1, אך לא נתן הסבר המניח את הדעת מדוע שנאשם זה יעליל עליו. ישנן אף סתירות בין גרסתו כי את נאשם 2 הוא מכיר מרחוק, לבין התמונה שהציג נאשם 2 לעניין זה. בשלב כלשהו שמר העורר על זכות השתיקה, דבר המהווה, כך קבע בית המשפט המחוזי, חיזוק לראיות התביעה. בית המשפט דחה את טענת הסנגור בדבר אי עקביות בגרסותיהם של נאשמים 1 ו-2 באשר למעורבותו של העורר בפרשה, וקבע כי אמנם ישנם אי דיוקים כאלה ואחרים אך גרסת התביעה לא התפוררה, ומכל מקום בית המשפט לא נכנס בשלב זה לבחינת ממצאי מהימנות והעדפת גרסה אחת על רעותה.

באשר למסוכנות קבע בית המשפט כי זו נלמדת הן מהחזקות שבחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 והן מהמעשים עצמם המיוחסים לעורר, שכן מדובר בניסיון התנקשות בקורבן עבור בצע כסף תוך שימוש בנשק חם וגרימת חבלות חמורות לקורבן. קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של המתלונן, ביטחונם של עדים אחרים וביטחונו של הציבור, וכי שחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט, להשפעה על עדים או לפגיעה אחרת בראיות. לבסוף בחן בית המשפט את סוגיית חלופת המעצר. בית המשפט קבע כי חומרת העבירות ועברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות רבות של רכוש, סמים, בריחה ממעצר וממשמר חוקי ועוד, וכן העובדה כי העורר נעצר בדרכו לירדן, מלמדים כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר.

3.

בא-כוח העורר טוען כי טעה בית משפט קמא משקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס הרשעתו של העורר, על אף שאין חולק כי העורר לא נכח בזירת האירוע והיה במרחק של כ- 80 ק"מ משם, בביתו בטייבה. הסנגור טוען כי נאשם 2 הודה כי הוא זה שקשר את הקשר והוא זה שקיבל את הכסף ממזמיני הרצח. עוד טוען הסנגור כי לא ניתן לבסס את הראיות לכאורה רק על שתי אמרות חוץ של נאשמים 1 ו-2 אשר התכחשו להן בחקירתם, ואף נאשם 1 הכחיש בעימות שנערך לו עם העורר כי קיבל כסף מהעורר וכי היה קשר כלשהו בינו לבין העורר. הסנגור סבור כי עצם העובדה שקיימים אי דיוקים בגרסותיהם של נאשם 1 ו-2 מלמדת על כרסום בראיות התביעה. הסנגור מציין כי גם אם שיקר העורר לגבי הטלפון שלו אין בכך כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה. לבסוף טען הסנגור כי אף אם יש ראיות לקשירת קשר כלשהו אין ראיות לשאר הדברים המיוחסים לעורר בכתב האישום.

לעניין חלופת מעצר טוען הסנגור כי היה על בית המשפט לשקול אפשרות זו בייחוד לאחר שקבע כי בעברו הפלילי של העורר מצויות רק עבירות ישנות. עוד טוען הוא כי חשודים אחרים בפרשה שוחררו למרות שעוצמת הראיות בעניינם גבוהה יותר מזו שבעניינו של העורר. הסנגור הציע כי העורר ישוחרר תוך שיושם לו אזיק אלקטרוני.

4.

באת-כוח המדינה טענה כי תמונת הראיות הרחבה מובילה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר, וכי ישנן מספר איות ישירות המובילות אל העורר. היא מציינת כי החקירה החלה לאחר שבדיקת מז"פ על בדלי סיגריה שנמצאו בזירת העבירה הובילה לנאשם 1. נאשם 1 התוודה על חלקו, מסר מי ירה במתלונן ואף מסר שהעורר שימש כמקשר בין מזמיני הרצח למבצעי ניסיון הרצח. כן מסר נאשם 1 כי לאחר ניסיון הרצח באו הנאשמים לביתו של העורר, וכי העורר קיבל לידיו 6,000 ₪ עבור חלקו בפרשה. נאשם 1 אף התלונן בפני העורר על סכום הכסף שקיבל והעורר אמר לו שיהיה בסדר. שיחה שנערכה בין נאשם 1 למדובב מחזקת דברים אלו. באת-כוח המדינה ציינה כי העורר הכחיש כל היכרות עם נאשם 1. אף נאשם 2 קשר בדבריו את העורר לפרשה. כן ציינה כי על-פי ההלכה הפסוקה אין קובעים בשלב זה מהימנות.

באשר לחלופת מעצר טענה באת-כוח המדינה כי העורר נעצר בדרכו לירדן, כך שיש חשש הימלטות מובנה. לטענתה, אפשר לאיין את מסוכנותו רק באמצעות מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות נחה דעתי כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה ישנן ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. הראיות המרכזיות כנגד העורר הן הודעותיהם של נאשם 1 ונאשם 2 הקושרים את העורר לאירוע וטוענים כי הוא היה המקשר בין מזמיני הרצח לבין מבצעי ניסיון הרצח במתלונן.

בדו"ח חקירה

של נאשם 1 מיום 12.3.08 מוסר החוקר כי נאשם 1 אמר לו שהמקשר בין אנשי דליית אל כרמל, אשר הזמינו את הרצח, לבין המבצעים הוא חאלד טלי ממשפחת נאשף. כן הוסיף כי לקח מחאלד 6,000 ₪. בהודעתו מיום 25.3.08, בה מכחיש נאשם 1 את מעורבותו באירוע, מאשר נאשם 1 את מספר הפלאפון של העורר ואת היכרותו עימו. בסתירה לכך, מכחיש העורר כל היכרות עם נאשם 1 וכן מכחיש כי מספר הפלאפון שייך לו (הודעתו מיום 18.3.08). על-פי חומר הראיות, ממספר זה בוצעו התקשרויות עם נאשם 3 במועדים הסמוכים לניסיון הרצח. אכן, נאשם 1 מכחיש בהודעותיו מאוחר יותר את הגרסה שמסר באשר לכל האירוע ואת מעורבותו באירוע, אך לאחר שמעמתים אותו עם עדויות נוספות הוא אומר בהודעתו מיום 1.4.08: "אני לא ידעתי מהתחלה שחאלד קשור, אחרי האירוע בדליה חזרנו לטייבה והגענו לחאלד ושם סיפרתי לו שיוסף הוא שירה". במזכר שנערך באותו יום מוסר החוקר כי נאשם 1 אמר לו כי הוא לא מעוניין לדבר על העורר, אך סיפר כי לאחר המעשה הגיעו המבצעים לביתו של העורר וכי העורר קיבל 2,000 ₪. עוד סיפר נאשם 1 לחוקר כי התקשר לעורר להתלונן על הכסף והעורר אמר לו שיהיה בסדר. בנוסף, בהאזנות לשיחות שערך נאשם 1 עם המדובב מספר נאשם 1 כי התקשר לחאלד והתלונן לגבי הכסף, אך חאלד אמר לו שלא ידאג ושלא ידבר על כך בטלפון. כן אומר נאשם 1 למדובב כי מי שתכנן היה חאלד. בעימות שנערך בין נאשם 1 לעורר מכחיש בתחילה נאשם 1 כי לעורר יש קשר לאירוע, אך לאחר מספר שאלות שמוצגות לו הוא מודה כי ידע שחאלד "קשור בעניין" וכי קיבל 2,000 ₪, וכן הוא מזכיר שהתקשר לעורר בעניין הכסף.

בהאזנה שנערכה לשיחתו של נאשם 2 עם המדובב אומר נאשם 2 כי חאלד היה איש קשר וכי הוא קיבל 6,000$. כמו כן במזכר שיחה של החוקר עם נאשם 2 נאמר כי נאשם 2 אמר שאחרי שיתחיל המשפט הוא יעיד נגד כולם ויגיד את חלקו של כל אחד במעשה. נאשם 2 מזכיר את שמות הנאשמים ובהם את שמו של העורר.

6.

אכן, בחומר הראיות ניתן למצוא הכחשות של נאשמים 1 ו-2 לדברים שאמרו. כך, במענה לשאלותיו של העורר בעימות שנערך עם נאשם 1, האם יש קשר ביניהם,

עונה נאשם 1: "לא, לא אני פשוט שמרתי את המספר שלך כי אני חשבתי שאולי אני אצטרך אותו באיזה שהוא יום". כמו כן עונה נאשם 1 בשלילה לשאלתו של העורר האם הוא ביקש ממנו לעשות מעשה פשע כלשהו והאם הוא נתן לו כסף עבור פשע. באשר לנאשם 2, הוא שומר לאורך כל הודעותיו במשטרה על זכות השתיקה ומסרב לשתף פעולה עם החקירה.

7.

בראיה כוללת של חומר החקירה שהובא בפני אני סבורה כי ניתן לומר שישנו סיכוי סביר להוכחת אשמתו של העורר. דבריהם של נאשמים 1 ו-2 בהזדמנויות שונות, הקושרים את העורר לאירוע ומלמדים כי העורר היה המקשר בין מזמיני הפעולה לבין מבצעיה, משתלבים זה בזה ומספיקים על מנת לבסס קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. יוער, בהקשר לטענת הסנגור, כי כידוע נוכחות בזירת האירוע אינה תנאי להטלת אחריות כמבצע בצוותא אלא יש לבחון את תפקידו ופעולותיו של הנאשם במסגרת המעשה הפלילי (ראו ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.07)). כמו כן, איני סבורה כי יש בהכחשותיהם של נאשמים אלו בהזדמנויות אחרות בכדי לשלול את המסקנה כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. ראשית, נאשם 2 לא הכחיש את דבריו אלא שמר על זכות השתיקה וסירב לשתף פעולה בחקירתו במשטרה. הכחשתו של נאשם 1 באה רק כאשר העורר הפנה אליו שאלות ישירות במהלך עימות בו ניתן להתרשם לכאורה כי הנאשם פוחד מהעורר, וכאשר מספר דקות לפני כן קשר הנאשם את העורר לאירוע בתשובה לשאלות החוקר. מכל מקום, תפקידו של בית המשפט השומע את התיק העיקרי הוא להכריע לאילו מאמירותיהם של הנאשמים להאמין, ובשלב זה אין בסתירות אלו כדי לשלול את ערכן הפוטנציאלי של הראיות להרשעתו של העורר בסוף המשפט הפלילי. אף סתירות בין גרסותיהם של העדים אינן שוללות בהכרח את ערכן של עדויות אלו כראיות לכאורה לביסוס האשמה. אזכיר את דבריו של הנשיא ברק בעניין זה:

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133, 148-149 (1996)).

8.

משנקבע כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר, ומשמתקיימות עילות מעצר, יש לבחון האם יש מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. גם בעניין זה איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא. העבירות החמורות בהן מואשם העורר, בהן ניסיון לרצח, מלמדות מעצם טבען על מסוכנותו הרבה של העורר. ככלל, בעבירות מעין אלו בהן מואשם העורר, לא ניתן לשחרר לחלופת מעצר אלא בנסיבות חריגות במיוחד (ראו בש"פ 10393/07 מדינת ישראל נ' אברהים (לא פורסמה, 31.12.07)). כמו כן, מהראיות עולה כי העבירות בוצעו לכאורה תמורת בצע כסף, דבר המגביר את מסוכנותם של המעורבים, ומרחיב מסוכנות זו לכלל הציבור בניגוד למסוכנות נקודתית כלפי אדם מסוים. אף עברו הפלילי המכביד של העורר מצביע על מסוכנות. אמנם, כפי שטען הסנגור, מרבית העבירות הינן עבירות ישנות, כאשר האחרונה, בעניין החזקת נשק שלא כדין, הינה משנת 2001, אך עדיין יש משקל מסוים לעברו הפלילי. כמו כן, העובדה שהעורר נעצר בדרכו לירדן מעידה על חשש לשיבוש הליכי משפט. צירופן של נסיבות אלו מובילה למסקנה כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר ואת החשש לשיבוש הליכי משפט באמצעות חלופת מעצר, למצער לא בשלב זה של המשפט.

הערר, אם כן, נדחה.